מצב חירום ליהודי ארצות הברית: סקר חדש מגלה כי 49% רואים באנטישמיות איום קיומי ו- 31% חוו תקיפה אלימה

נתון אחד בולט מעל כל השאר ומסביר את עומק המשבר: 49% מיהודי ארצות הברית מגדירים את האנטישמיות „בעיה חמורה מאוד“, אך בקרב הציבור הכללי רק 28% חושבים כך. הפער הזה, שנחשף בסקר השנתי של הוועד היהודי האמריקאי, אינו רק עניין סטטיסטי. הוא משקף שתי מציאויות החיות זו לצד זו באותה מדינה: מציאות שבה יהודים חווים איום מוחשי, ומציאות שבה אמריקאים רבים אינם מבינים את היקפו, את עוצמתו — ולעיתים אפילו את המושג עצמו.

„אמריקה צריכה להתעורר למציאות של מה ששכניהם היהודים חווים“, אמר טד דויטש, מנכ״ל הוועד היהודי האמריקאי, בריאיון לסוכנות ג׳יי־אן־אס. לדבריו, עצם העובדה שהתגובה האוטומטית לחשש בקהילה היא עוד גלאי מתכות ועוד זכוכית חסינת ירי, מלמדת עד כמה הדיון הציבורי מחמיץ את העיקר: אנטישמיות אינה רק בעיית אבטחה של מוסדות יהודיים, אלא תסמין רעיל שמכרסם בלכידות החברתית ובערכים הדמוקרטיים של החברה כולה.

 

הנתון הדרמטי יותר קשור למה שהיהודים עושים בעקבות הפחד. יותר ממחצית מן הנשאלים היהודים דיווחו ששינו את התנהגותם בשנה האחרונה בשל חשש מאנטישמיות. בפרט, שיעור היהודים שנמנעים מלענוד, לשאת או להציג בפומבי סממנים שעשויים לזהות אותם כיהודים — כמו כיפה, שרשרת מגן דוד או פריט לבוש מסוים — זינק מ־23% ב־2022 ל־41% ב־2025. זו אינה “תחושת אי־נוחות”; זו התאמה יומיומית של זהות, שנעשית במדינה המגדירה את עצמה כמעוז חופש.

 

הסקר, שנערך בקרב 1,222 יהודים אמריקאים ו־1,033 נשאלים מן הציבור הכללי בין ספטמבר לאוקטובר 2025, מצייר תמונה קודרת במיוחד. 31% מן היהודים דיווחו שהיו יעד לתקרית אנטישמית במהלך 12 החודשים שקדמו לסקר — בין אם מדובר באמירה אנטישמית ישירה, הטרדה ברשת, השחתת רכוש, או תקריות אחרות שנחוו כאנטישמיות. במילים פשוטות: כמעט אחד מכל שלושה יהודים בארצות הברית נושא את החוויה הזו באופן אישי, לא ככותרת בחדשות.

אך הנתון הדרמטי יותר קשור למה שהיהודים עושים בעקבות הפחד. יותר ממחצית מן הנשאלים היהודים דיווחו ששינו את התנהגותם בשנה האחרונה בשל חשש מאנטישמיות. בפרט, שיעור היהודים שנמנעים מלענוד, לשאת או להציג בפומבי סממנים שעשויים לזהות אותם כיהודים — כמו כיפה, שרשרת מגן דוד או פריט לבוש מסוים — זינק מ־23% ב־2022 ל־41% ב־2025. זו אינה “תחושת אי־נוחות”; זו התאמה יומיומית של זהות, שנעשית במדינה המגדירה את עצמה כמעוז חופש.

התחושה הזו מתחברת לעוד ממצא חד: 91% מן היהודים אמרו שהם מרגישים פחות בטוחים מאשר לפני שנה. נתון כזה אינו נולד בחלל ריק. בשיח הציבורי עלו בשנה האחרונה כמה אירועים אלימים ומתוקשרים, לצד ריבוי תקריות מקומיות — חלקן קטנות לכאורה, אך מצטברות לאווירה מתמשכת של אי־שקט. דויטש הדגיש כי אסור להתייחס לכל אירוע כאל מקרה בודד שמופיע ונעלם, אלא לראות רצף ותבנית: פגיעה במוסדות, השחתת בתי כנסת ובתי קברות, הטרדות ברחוב וברשת, ולעיתים גם אלימות חמורה. בעיניו, הבעיה אינה מסתכמת ברגעי שיא אלא במה שמתרחש בין הכותרות: שחיקה איטית בביטחון ובנוכחות היהודית במרחב הציבורי.

הסקר מזהה גם פערים בתוך הקהילה היהודית. 54% מן היהודים האורתודוקסים דיווחו שהיו יעד לתקריות אנטישמיות בשנה האחרונה, לעומת 33% בקרב יהודים המשתייכים לזרמים אחרים ו־26% בקרב יהודים שאינם מזדהים עם זרם דתי. ההסבר הסביר הוא חשיפה: מי שמזוהה כיהודי חזותית, נתון יותר למגע עם עוינות — ולעיתים, גם עם תוקפנות. בקרב צעירים בני 18–29 שיעור המדווחים על היותם יעד לאנטישמיות עמד על 47%, לעומת 28% בקרב יהודים מבוגרים יותר. נשים יהודיות דיווחו מעט יותר מגברים על חוויות כאלה (35% לעומת 28%). אלה אינם רק מספרים; זו מפה של פגיעוּת — מי חשוף יותר, מי נושא על עצמו “סימן” ברור יותר, ומי נמצא יותר בזירות חיכוך כמו קמפוסים ורשתות חברתיות.

ואז מגיע הנתון שמטלטל לא פחות מכל השאר: 30% מן הנשאלים בציבור הכללי אמרו שאינם בטוחים מה פירוש המונח „אנטישמיות“, או שמעולם לא שמעו אותו. שלושה מתוך עשרה. המשמעות אינה רק פער ידע; זו עדות לכשל עמוק של מודעות ציבורית. כאשר חלק ניכר מהחברה אינו יודע להגדיר את הבעיה, קשה לצפות ממנו לזהות אותה בזמן אמת, לגנות אותה באופן עקבי, או לתמוך בצעדי מדיניות ומניעה.

ברקע עומד גם המחיר הכלכלי של המציאות החדשה. לפי הערכות שמצוטטות בדיון הציבורי, ארגונים יהודיים בארצות הברית מוציאים סכומי עתק מדי שנה על אבטחה, והמדינה הפדרלית מוסיפה עשרות מיליוני דולרים באמצעות תוכניות מענקים של משרד ביטחון המולדת לאבטחת מוסדות ללא כוונת רווח. אלא שבמונחים קהילתיים, “מחיר האבטחה” אינו רק תקציב. הוא שינוי תודעתי: הכניסה לבית כנסת דרך מחסום, הצורך בשומר חמוש באירוע קהילתי, והמסר הסמוי לדור הצעיר — שזהו מצב טבעי.

דויטש מבקש להוציא את הדיון מהדילמה השקרית שבין זהירות לגאווה. לדבריו, לא אמורה להיות שאלה אם החברה האמריקאית הרחבה צריכה לעמוד לצד יהודים. זו אמורה להיות מוסכמה בסיסית. ובכל זאת, הסקר מצביע על מציאות שבה רבים מן היהודים מרגישים שהם נושאים את האיום לבדם — לא רק מול מי ששונא, אלא גם מול מי שאינו מבין, מתעייף או מפנה מבט.

השורה התחתונה של הסקר קשה לעיכול: יהודי ארצות הברית חיים בתוך מציאות שבה האנטישמיות אינה נושא תיאורטי או ויכוח פוליטי, אלא גורם שמכתיב התנהגות, משנה הרגלים ומעצב זהות. במקביל, חלק משמעותי מהחברה שסביבם אינו מזהה את עומק הבעיה, ולעיתים אפילו אינו מבין את שמה. השאלה שאותה הסקר מרחף מעליה אינה רק כמה גרועה האנטישמיות — אלא כמה זמן עוד יישאר הפער הזה פתוח, לפני שייגבה מחיר רחב יותר מכל קהילה אחת.