מלחמת תודעה בכיתות: כך מוחדרים מסרים אנטישמיים וקיצוניים לבתי הספר של אמריקה

דו"ח מחקר מקיף שפורסם בימים האחרונים מציב תמרור אזהרה חריף בפני הורים, מחנכים ומקבלי החלטות בארצות הברית: מערכת החינוך לבתי הספר היסודיים והתיכוניים עוברת בעשור האחרון תהליך מואץ של פוליטיזציה והקצנה אידיאולוגית, שבמסגרתו מוחדרים לכיתות תכנים אנטישמיים ואנטי־אמריקאיים במסווה של שיח חינוכי מתקדם. על פי הדו"ח, מדובר בתהליך שיטתי ומאורגן, שאינו תוצאה של מקרים נקודתיים או חריגים, אלא של רשתות פעילות הפועלות בעקביות לעיצוב תודעתם של תלמידים ומורים.

הדו"ח, המשתרע על פני חמישים ושמונה עמודים, פורסם על ידי המכון לערכים צפון־אמריקאיים – גוף מחקר שפועל לקידום ערכים דמוקרטיים ולמאבק בקיצוניות פוליטית במוסדות ציבוריים. במסמך נטען כי מאז מתקפת חמאס על ישראל בשבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, התעצם השימוש במסגרות אידיאולוגיות רדיקליות בשדה החינוכי, ובראשן תפיסות המחלקות את העולם ל"מדכאים" ו"מדוכאים". תפיסות אלו, כך נכתב, נטמעו במוסדות להכשרת מורים, בגופי הסמכה, באיגודי מורים ובמערכות מנהליות של מחוזות חינוך – אותם מוקדי כוח שקובעים בפועל אילו חומרים יילמדו בכיתה ואיזה שיח ייתפס כלגיטימי.

 

המחברים מזהירים כי להקצנה האידיאולוגית בכיתות יש השלכות רחבות: עלייה באירועי אנטישמיות בקרב תלמידים, שחיקה בתחושת הביטחון של מורים ותלמידים יהודים, ירידה בהישגים אקדמיים והתחזקות עמדות עוינות כלפי החברה האמריקאית וערכיה. מערכת החינוך, כך נטען, חדלה במקרים רבים למלא את תפקידה כמרחב של חשיבה ביקורתית וידע, והופכת לזירה של מאבק פוליטי על עיצוב תודעה.

 

אחת הטענות המרכזיות בדו"ח נוגעת למעורבות הגוברת של תנועות פוליטיות רדיקליות בזירה החינוכית. לפי הממצאים, ארגונים אידיאולוגיים קוראים במוצהר לחבריהם להשתלב בהנהגת איגודי המורים ובמועצות בתי הספר במטרה "לשנות את בתי הספר, את האיגודים ואת החברה". מגמה זו, כך נטען, מובילה לכך שהאיגודים – שבמקור נועדו לייצג אינטרסים מקצועיים של אנשי חינוך – הופכים לכלי לקידום אג'נדות פוליטיות מרחיקות לכת, ובהן מסרים עוינים כלפי מדינת ישראל ותפיסות המציגות את הקהילה היהודית כחלק מ"מחנה המדכאים".

לצד הפעילות האידיאולוגית הפנימית, הדו"ח מצביע גם על ממד חיצוני מדאיג: זרימת כספים והשפעה מגורמים זרים המבקשים לעצב את תכניות הלימודים ואת השיח החינוכי בארצות הברית. בין היתר מוזכרים מיזמים חינוכיים הנתמכים על ידי קרן קטאר הבינלאומית, כמו גם מוסדות תרבות ולשון המקושרים לממשל הסיני. לפי הדו"ח, מעורבות זו אינה ניטרלית, והיא נועדה לקדם נרטיבים פוליטיים מסוימים ולרכך ביקורת כלפי מדינות ומדיניות שאינן בהכרח עולות בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים מערביים. התוצאה המצטברת היא טשטוש גבולות בין חינוך אזרחי לבין תעמולה פוליטית.

המחברים מזהירים כי להקצנה האידיאולוגית בכיתות יש השלכות רחבות: עלייה באירועי אנטישמיות בקרב תלמידים, שחיקה בתחושת הביטחון של מורים ותלמידים יהודים, ירידה בהישגים אקדמיים והתחזקות עמדות עוינות כלפי החברה האמריקאית וערכיה. מערכת החינוך, כך נטען, חדלה במקרים רבים למלא את תפקידה כמרחב של חשיבה ביקורתית וידע, והופכת לזירה של מאבק פוליטי על עיצוב תודעה.

אחת המסקנות המטלטלות של הדו"ח היא כי חינוך לשואה ולמורשת יהודית – חשוב וחיוני ככל שיהיה – אינו מצליח לבדו לבלום את מגמת ההקצנה. כאשר סביבת הלימוד כולה מעוצבת על בסיס מסגרות אידיאולוגיות המגדירות קבוצות שלמות כמדכאות מעצם זהותן, שיעורים על ההיסטוריה היהודית אינם מצליחים להתמודד עם הבעיה מן השורש. לטענת המחברים, נדרשת התערבות מערכתית רחבה יותר, שתכלול בחינה מחודשת של תכניות הכשרת מורים, סטנדרטים של הסמכה מקצועית, מקורות החומר הפדגוגי והאופן שבו פועלים איגודי המורים.

הדו"ח מציע שורה של צעדי מדיניות: חיזוק הפיקוח על תכני לימוד והכשרות מקצועיות, הגבלת השפעתם של ארגונים פוליטיים על מוסדות חינוך, שקיפות מלאה בכל הנוגע למימון זר, והעצמת הורים ומועצות בתי ספר מקומיות כגורמים מאזנים. במקביל, מודגש הצורך בבניית קואליציות רחבות בין קהילות אתניות שונות, מתוך הבנה כי המאבק בקיצוניות ובאנטישמיות אינו עניין של הקהילה היהודית בלבד, אלא סוגיה הנוגעת לאופייה הדמוקרטי של החברה האמריקאית כולה.

פרסום הדו"ח מצטרף לפתיחתן של חקירות פדרליות בכמה מחוזות חינוך גדולים, בעקבות טענות לכשלים בטיפול באירועים אנטישמיים בבתי ספר. אולם גם כאן מזהירים המחברים מפני הסתפקות בתגובות נקודתיות לאחר מעשה. לדבריהם, כל עוד לא יטופלו מנגנוני העומק המאפשרים החדרה שיטתית של תכנים אידיאולוגיים קיצוניים למערכת החינוך, ימשיכו הכיתות לשמש זירת מאבק פוליטי על חשבון חינוך מאוזן ומכיל.

התמונה המצטיירת מן הדו"ח עגומה: דור שלם של תלמידים גדל בתוך שיח חד־ממדי, שבו זהויות מורכבות מצטמצמות לקטגוריות פוליטיות נוקשות, והמרחב החינוכי מאבד את יכולתו לשמש מקום של דיאלוג, ידע והבנה. בעיני מחברי הדו"ח, השאלה אינה עוד אם קיימת בעיה – אלא האם החברה האמריקאית תבחר להתמודד עמה באופן מערכתי לפני שהשבר יהפוך לבלתי הפיך.