הכחשת טבח השבעה באוקטובר: עיוות תקשורתי מכוון בעיתון בקליפורניה

גילרוי, קליפורניה — בעיירה שקטה מדרום לעמק הסיליקון, המזוהה יותר מכל עם פסטיבל השום השנתי שלה וחיי קהילה שלוים, פרסם מגזין מקומי כתבה על המלחמה בין ישראל לחמאס. אלא שבמקום להציע לקוראים הקשר עובדתי, ניתוח מאוזן והבנת מורכבות הזירה, בחר העורך הראשי של המגזין להציג נרטיב מסולף שמצמצם את זוועות מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, מטיל ספק בעדויות על פשעי מין ורצח המוני, ומסיט אחריות אל צה"ל – תוך מחיקה כמעט מוחלטת של אחריות חמאס לסבל האזרחי בעזה.

במאמר שפרסם מייק סאנצ'ס, עורך "גילרוי מורנינג היל טודיי", מתוארת מתקפת השבעה באוקטובר כחדירה אלימה ליישובים ישראליים – אך במקביל נטען כי מחבלי חמאס “נתקלו במקרה” בפסטיבל המוזיקה נובה. ניסוח כזה אינו טעות לשון שולית אלא עיוות מהותי של אירוע מתוכנן, שבמהלכו נרצחו, נאנסו, נחטפו ונשרפו אזרחים, כפי שתועד בעדויות שורדים, בני ערובה ששבו, צוותי רפואה, מומחים פורנזיים וגופים בינלאומיים. הצגת האירוע כסטייה מקרית מטשטשת את אופיו הטרוריסטי ואת כוונת הפגיעה המכוונת באזרחים.

 

מתברר כי גם כלי תקשורת מקומי, שאינו נתפס כמעצב דעת קהל ארצי, מסוגל להשפיע באופן משמעותי על תפיסות ציבוריות בקהילה קטנה. דווקא באזורים שבהם הקוראים סומכים על המגזין המקומי כמקור מידע “תמים”, האחריות המקצועית כבדה יותר: דיוק, איזון והצגת הקשר אינם מותרות אלא חובת יסוד.

 

מעבר לכך, המאמר מייחס לצה"ל אחריות נרחבת למות אזרחים באותו יום, כולל רמיזות לפקודות ירי גורפות, מבלי להביא ראיות או להתייחס להקשר הלחימה הכאוטי, לאופי ההתקפה הרב־זירתית של חמאס, ולמקרים שבהם מחבלים פעלו מתוך ריכוזי אוכלוסייה או השתמשו באזרחים כמגן אנושי. האשמות מסוג זה מוצגות כעובדות, אך הן נשענות על מקורות חלקיים ולעיתים על פרשנויות שנידונו והופרכו על ידי גורמי מקצוע וחקירות עצמאיות.

הטיה שיטתית בולטת גם בהצגת המצב בעזה. המאמר מונה נתוני נפגעים ללא הבחנה בין לוחמים לאזרחים, מתייחס להאשמות על מניעת סיוע הומניטרי מישראל תוך התעלמות מתיעוד נרחב של השתלטות חמאס על סיוע, הסבת תשתיות אזרחיות לשימוש צבאי, פריסת מנהרות מתחת לבתי חולים ובתי ספר, והטמעת תשתיות טרור בלב אוכלוסייה אזרחית. כל אלה אינם פרטים שוליים אלא מרכיבים מרכזיים בהבנת דפוסי הלחימה והסיכון לאזרחים.

המאמר אף נשען על דו"חות של ארגונים לא־ממשלתיים וגורמים בינלאומיים כאילו היו פסקי דין חלוטים, מבלי לציין את מגבלות הגישה למידע באזור הנתון לשליטת חמאס ואת התלות במקורות מקומיים שמספקים נתונים ללא אימות עצמאי. כך נוצר מצג שווא של ודאות מוסרית, בעוד שבפועל מדובר בשדה מורכב שבו בדיקת עובדות קפדנית היא תנאי בסיסי לדיווח אחראי.

העיוות אינו נשאר ברמה התיאורטית. סאנצ'ס מנסה “להוריד לקרקע” את הסוגיה עבור קוראי גילרוי באמצעות הצגת הסיוע הביטחוני האמריקאי לישראל כהוצאה מיותרת, מבלי להסביר כיצד פועלת מסגרת הסיוע, כיצד מרבית הכסף חוזר לתעשיות ביטחוניות בארצות הברית, ומה ההיגיון האסטרטגי שמנחה את וושינגטון במזרח התיכון. במקביל, הפגנות אנטי־ישראליות בקמפוסים בארצות הברית מתוארות כמחאה מדוכאת, ללא אזכור גל האיומים, ההטרדות והאירועים האנטישמיים שתועדו כלפי סטודנטים יהודים ותומכי ישראל.

כך מתברר כי גם כלי תקשורת מקומי, שאינו נתפס כמעצב דעת קהל ארצי, מסוגל להשפיע באופן משמעותי על תפיסות ציבוריות בקהילה קטנה. דווקא באזורים שבהם הקוראים סומכים על המגזין המקומי כמקור מידע “תמים”, האחריות המקצועית כבדה יותר: דיוק, איזון והצגת הקשר אינם מותרות אלא חובת יסוד.

הבעיה אינה ביקורת על מדיניות ישראל – ביקורת כזו היא לגיטימית ואף נחוצה – אלא ערבוב בין ביקורת לבין הכחשת פשעי טרור, השמטת הקשר והצגת טענות שנועדו לייצר סימטריה מוסרית כוזבת בין ארגון טרור לבין מדינה דמוקרטית הנלחמת בו. כאשר זוועות מוכחשות והאחריות מטושטשת, התוצאה אינה “איזון” אלא עיוות מציאות שמזין דה־לגיטימציה, ולעיתים גם אנטישמיות.

המקרה של “גילרוי מורנינג היל טודיי” מדגים כיצד עיוותי מידע אינם נחלתם של רשתות גדולות בלבד. הם מחלחלים גם לפריפריה התקשורתית של ארצות הברית, מעצבים תודעה בקהילות קטנות ומייצרים נרטיבים שמרחיקים את הקוראים מהבנת המציאות. בעידן של הצפת מידע, האחריות העיתונאית אינה רק לפרסם – אלא לבדוק, להקשר, ולהימנע מהפיכת אידיאולוגיה לעובדה.