
בריאיון שפורסם השבוע בעיתון “וושינגטון פוסט” סיפר ניוסום על אמו, טסה, שסבלה מכאבים קשים בעקבות סרטן שד גרורתי שהתפשט בגופה. הוא הודה כי באותם חודשים היה שקוע בעיסוקיו הציבוריים והמקצועיים, וחש אשמה על הריחוק שנוצר ביניהם בשעה שנאבקה במחלה. כאשר הגיע היום שקבעה, הוא לא ניסה לשכנע אותה לשנות את החלטתה.

החשיפה הפומבית של הסיפור האישי צפויה להצית מחלוקת ציבורית רחבה אם אכן יחליט להיכנס למרוץ לבית הלבן. סיוע רפואי במוות היה בלתי חוקי בקליפורניה בעת מות אמו, וגם כיום הוא מוסדר בחקיקה רק במספר מצומצם של מדינות בארצות הברית ובמחוז קולומביה. עבור ניוסום, החוויה הפרטית והטראומה המשפחתית הפכו למניע פוליטי: ניסיון להפוך כאב אישי לעמדה ציבורית מחייבת בשאלת הזכות למות בכבוד.
מותה של טסה ניוסום, בגיל 55, באמצעות סיוע רפואי לסיום חיים, והאבל הכבד ותחושת החרטה של בנה על מערכת היחסים המורכבת אך האוהבת ביניהם, עומדים במרכז ספר הזיכרונות החדש שלו, “צעיר נחפז: זיכרונות של גילוי עצמי”, שעתיד לצאת לאור בסוף פברואר. ניוסום מתאר כיצד הוא ואחותו, הילרי, ישבו לצד מיטת אמו בדירתה שבשכונת פסיפיק הייטס בסן פרנסיסקו, כפי שביקשה. לדבריו, הוא רצה שסבלה ייפסק, אך במשך שנים התקשה לסלוח לה על שהעמידה אותו בפני הרגע הבלתי נסבל של הפרידה.
“שנאתי אותה על כך במשך שנים – על הדרישה שאהיה שם לנשימה האחרונה”, אמר השבוע בריאיון שנערך עמו בסן דייגו. “הלוואי שיכולתי לומר שזו הייתה חוויה יפה. זה היה נורא”.
כשלושת רבעי שעה לפני הגעת הרופא שנועד לספק את התרופה שתסיים את חייה, נתנו ניוסום ואחותו לאמם את מנת משככי הכאבים הקבועה שלה כדי להקל עליה. כשהרופא הגיע, סיפר ניוסום, אמו ענתה בצלילות על שאלותיו ואישרה שהיא שלמה עם החלטתה. עוצמת הרגע והנשימות הכבדות היו קשות מנשוא עבור אחותו, שעזבה את החדר. ניוסום נותר לבדו לצדה. “ישבתי שם עוד דקות ארוכות אחרי שמתה”, אמר בקול חנוק. “הנחתי את ראשי על בטנה, בכיתי וחיכיתי לנשימה נוספת”.
על אף הכאב, ניוסום טוען כי לאנשים יש זכות לבחור כיצד יסתיימו חייהם, וכי סיוע רפואי במוות צריך להיות חוקי בכל רחבי ארצות הברית. קליפורניה אישרה לראשונה את הנוהג בשנת 2015 במסגרת “חוק אפשרות סוף החיים”. בשנת 2021 חתם ניוסום על תיקון לחוק שקיצר את תקופת ההמתנה הנדרשת בין הבקשה לתרופה לבין מתן הסיוע, וביטל דרישות בירוקרטיות שנועדו לאשרר את הכוונה. בשנה שעברה חתם על תיקון נוסף שביטל את סעיף פקיעת התוקף של החוק, והפך את ההסדר לקבוע.
במהלך הדיונים בבית המחוקקים של קליפורניה שמע ניוסום התנגדויות חריפות לא רק מצד כנסיות וקבוצות דתיות, אלא גם מבני משפחתו מצד “האגף הקתולי־אירי הישן”, כהגדרתו. לדבריו, עבורם לא הייתה זו מחלוקת פוליטית בלבד, אלא גם ויכוח עמוק על בחירתה של אמו. אף על פי כן, החוויה האישית חיזקה בעיניו את ההצדקה לחקיקה. “ראיתי את ההתדרדרות הגופנית, את השחיקה הנפשית ואת זעקות הכאב”, אמר. “היא פשוט סבלה”.
בספרו מתאר ניוסום את אמו כאישה שעבדה בשלוש עבודות כדי לפרנס את שני ילדיה לאחר שאביו עזב את הבית. אביו, ויליאם ניוסום, עורך דין שלימים מונה לשופט, היה מקורב למיליארדר גורדון גטי וסייע בניהול נאמנות משפחת גטי. הקשר הזה יצר, לדבריו, מציאות “דו־שכבתית” כמעט סוריאליסטית בילדותו: חיי צניעות עם האם, ולצדם קייצים של פאר לצד משפחת גטי – מטוסים פרטיים, אתרי נופש ולימוזינות.
טסה ניוסום, שהייתה בעיניו כוח שקט אך מעצב, לא עודדה את שאיפותיו הפוליטיות. היא דחקה בו להתרכז בעסקי היין והאירוח שהקים בתחילת שנות התשעים. כאשר החל לשקול להתמודד לראשות עיריית סן פרנסיסקו, הזהירה אותו: “צא מזה לפני שיהיה מאוחר מדי”. בדיעבד למד ניוסום, דרך הקלטות שהותיר אביו, כי כישלונותיו הפוליטיים של האב והחובות שאליהם נקלע תרמו להתפוררות נישואי הוריו – סיפור משפחתי כואב שהעמיק את הסתייגותה של האם מהעולם הפוליטי.
היום, כאב לארבעה ונשוי לג’ן סיבל ניוסום, יוצרת סרטים תיעודיים, מודה ניוסום כי אזהרת אמו ממשיכה לרדוף אותו. לדבריו, בכל פעם שהעומס הציבורי והפוליטי גובר, הוא נזכר במילותיה וחושב שאולי צדקה. אף שעתידו הפוליטי עדיין פתוח, והאפשרות שיתמודד לנשיאות מרחפת מעליו, הוא מדגיש כי בראש מעייניו עומדת משפחתו ורצונו שלא לשחזר את דפוסי ההיעדרות שזיהה אצל אביו.
החשיפה הפומבית של הסיפור האישי צפויה להצית מחלוקת ציבורית רחבה אם אכן יחליט להיכנס למרוץ לבית הלבן. סיוע רפואי במוות היה בלתי חוקי בקליפורניה בעת מות אמו, וגם כיום הוא מוסדר בחקיקה רק במספר מצומצם של מדינות בארצות הברית ובמחוז קולומביה. עבור ניוסום, החוויה הפרטית והטראומה המשפחתית הפכו למניע פוליטי: ניסיון להפוך כאב אישי לעמדה ציבורית מחייבת בשאלת הזכות למות בכבוד.