יש רגעים שאסור לשתוק בהם: הרב האורתודוכסי היחיד במיניאפוליס שיצא נגד אכיפת ההגירה – ועמד לבדו

כשהנהגת הארגונים היהודיים המרכזיים בארצות הברית פרסמה מכתב חריף המגנה את התנהלות רשות אכיפת ההגירה והמכס הפדרלית במיניאפוליס, היעדרה של היהדות האורתודוכסית בלט במיוחד. לא האיחוד האורתודוכסי ולא אגודת ישראל של אמריקה – שני ארגוני הגג המרכזיים של האורתודוכסיה בארצות הברית – מצאו לנכון להגיב פומבית על הפריסה החריגה של אלפי סוכני אכיפה פדרליים בעיר, שהסתיימה בשני מקרי מוות של אזרחים אמריקאים.

השתיקה הזו אינה מקרית. בניגוד לזרמים הרפורמי, הקונסרבטיבי והרקונסטרוקציוניסטי, היהדות האורתודוכסית בארצות הברית מזוהה פוליטית במובהק עם המחנה השמרני. על פי סקרים, כ־75% מהיהודים האורתודוכסים הצביעו לדונלד טראמפ בבחירות 2024. גינוי פומבי של פעולות רשות ההגירה אינו רק עמדה מוסרית – הוא גם מהלך פוליטי נפיץ, שעלול להציב רבנים ומנהיגים קהילתיים בעימות ישיר עם בסיס התמיכה שלהם.

ובתוך המציאות הזו, קול אחד בלט בחריגותו.

 

 

בדרשותיו, דייוויס בחר בדרך מרומזת. הוא לא הזכיר במפורש את רשות ההגירה, אך דיבר על אחריות מוסרית, על סכנת ההתעלמות מהאנושיות של השכן, ועל דמותו של משה – כפי שפירשה אותה נחמה ליבוביץ – כמי שמתערב תחילה למען יהודי אחר, אחר כך בין יהודים, ולבסוף בין זרים גמורים. בעיניו, זהו יסוד מוסרי יהודי עמוק: לפעול כשאפשר, גם אם המחיר הוא אי־נוחות פוליטית.

 

הרב מקס דייוויס, רב אורתודוכסי העומד בראש קהילת ״דרכי נועם״ במיניאפוליס, היה בין 49 מנהיגים יהודים שחתמו באמצע ינואר על מכתב של איגוד הרבנים של מינסוטה, שקבע כי רשות ההגירה והמכס ״זורעת הרס ברחבי המדינה״ והתחייב ״להעיד ולפעול״. דייוויס לא הסתיר את חריגותו: לדבריו, הוא ככל הנראה הרב האורתודוכסי היחיד באיגוד שחתם על המכתב.

לדבריו, זו לא הייתה החלטה אימפולסיבית אלא תגובה מחושבת למה שהוא רואה בשטח. אנשי קהילה הותזו בגז פלפל במהלך הפגנות, אחרים נעצרו, משפחות נמנעו מלשלוח ילדים לבית הספר מחשש להיתקלות עם סוכנים חמושים, וחברים בקהילה המורחבת מצאו את עצמם משתחררים ממעצר ומעדכנים את הרב בטלפון, דקות ספורות לאחר שיצאו מהכלא.

המחאה הציבורית הייתה חסרת תקדים. ביום שישי אחד, בטמפרטורה של מינוס עשר מעלות, יצאו כ־50 אלף בני אדם לרחובות מיניאפוליס. אלפים נוספים עמדו על גשרים עיליים, במרפסות ובבניינים, עם שלטים, כרזות ודגלים אמריקאיים תלויים הפוך. בעיני דייוויס, זו לא הייתה רק מחאה – זו הייתה התפרצות של כעס אזרחי עמוק.

גם המחוות הקטנות קיבלו משמעות. במקום לערוך קניות לשבת בסופרמרקט רגיל, בחר דייוויס להיכנס לשוק לטיני גדול שנפגע אנושות מהמבצע. הוא כמעט היה הלקוח היחיד. ״זה היה מקום עצוב מאוד״, סיפר, ״אתה מרגיש את הפחד באוויר״.

האירועים שהציתו את הזעזוע הציבורי היו הירי למוות באלכס פרטי, אח טיפול נמרץ בן 37 מבית החולים של משרד הווטרנים, והירי הקודם ברנה גוד, תושבת העיר ואם למשפחה. סרטוני וידאו מזירות האירועים, שבהם נראים סוכנים יורים באזרחים במהלך פעילות אכיפה, הותירו את דייוויס נסער. לדבריו, אין אפשרות לצפות בהם מבלי לחוש זעזוע עמוק – גם אם מכירים בכך שלארצות הברית יש בעיית הגירה מורכבת.

בדרשותיו, דייוויס בחר בדרך מרומזת. הוא לא הזכיר במפורש את רשות ההגירה, אך דיבר על אחריות מוסרית, על סכנת ההתעלמות מהאנושיות של השכן, ועל דמותו של משה – כפי שפירשה אותה נחמה ליבוביץ – כמי שמתערב תחילה למען יהודי אחר, אחר כך בין יהודים, ולבסוף בין זרים גמורים. בעיניו, זהו יסוד מוסרי יהודי עמוק: לפעול כשאפשר, גם אם המחיר הוא אי־נוחות פוליטית.

עם זאת, דייוויס דחה בחריפות השוואות שנשמעו במחאה בין פעולות ההגירה לבין השואה. לדבריו, השואה הייתה רצח מתועש ושיטתי, רוע בקנה מידה שאין לו מקבילה. קלות הדעת שבה נעשה לעיתים שימוש בהשוואות כאלה מטרידה אותו מאוד. בהקשר הזה, חשוב לציין כי גם מושל מינסוטה, טים וולץ, התייחס לדיון הציבורי והזהיר מפני השוואות פשטניות, כשהוא מזכיר את סיפורה של אנה פרנק כעדות למה שקורה כאשר מדינה מאבדת לחלוטין את בלמיה המוסריים – לא כהקבלה ישירה, אלא כאזהרה היסטורית מפני דה־הומניזציה.

אחד הסיפורים שטלטלו את דייוויס במיוחד היה מעצרו של גבר ממוצא לאוסי, שנלקח מהמקלחת בביתו, מול אשתו וילדיו, הוכנס לרכב אכיפה בקור קיצוני והוסע במשך שעה – עד שהתברר כי הוא שוהה כחוק וללא עבר פלילי. הוא שוחרר ללא התנצלות. ״יש לו משפחה, יש לו ילדים. גם לי יש משפחה וילדים. זה פשוט לא מקובל״, אמר.

בעוד ההנהגה האורתודוכסית הרשמית שומרת על שתיקה, קולות יהודיים אחרים נשמעו בבהירות. הוועד היהודי האמריקאי הזהיר כי מותם של שני אזרחים אמריקאים מחייב בדיקה מלאה. המועצה היהודית לענייני ציבור הדגישה כי ביטחון אמיתי אינו יכול להיבנות על פחד, מיליטריזציה ואלימות. רבנים ורבות מרחבי העיר קיימו טקסי הבדלה, קראו בשמות ההרוגים, וחלקם אף נעצרו בהפגנות.

בתוך כל אלה, דייוויס נותר כמעט לבדו במחנה האורתודוכסי. לדבריו, הוא קיבל חיזוקים פרטיים – אך גם ביקורת זהירה. הוא מדגיש שאין זה תפקידו של רב לשלוט בדעות הפוליטיות של קהילתו, אלא ללמד, להקשיב ולכבד. ובכל זאת, יש רגעים שבהם השתיקה עצמה הופכת לבחירה פוליטית.

במציאות שבה ארגונים גדולים מעדיפים זהירות, הרב של קהילה קטנה במיניאפוליס מזכיר אמת ישנה: לעיתים, דווקא הקול הבודד הוא זה שמשרטט את קו הגבול המוסרי.