
הנתונים מגיעים ממחקר של אתר הכלכלה האישית גו־בנקינג־רייטס, שבחן מדינה אחר מדינה את העלות הכוללת של חיים לאחר הפרישה, כולל דיור, מזון, תחבורה, שירותים רפואיים והוצאות בסיסיות, בניכוי קצבאות הביטוח הלאומי. התוצאה מציירת תמונה חדה: הפנסיה בארצות הברית הפכה לחלום יקר, ולעיתים בלתי מושג.

הדפוס ברור: רוב המדינות היקרות ביותר לפרישה נמצאות לאורך החופים – במערב ובצפון־מזרח. קליפורניה, ניו יורק ומסצ’וסטס דורשות חיסכון של יותר מ־1.3 עד 1.7 מיליון דולר. מנגד, מדינות פנים־יבשתיות מציעות עלויות נמוכות בהרבה. הגורם הדומיננטי הוא הדיור, עם פער של כ־30 אלף דולר בשנה בין מדינות זולות ליקרות, אך גם שירותים ובריאות מוסיפים אלפי דולרים להבדלים.
אלא שהבעיה עמוקה הרבה יותר מהשוואה בין מדינות. בעוד שבחלק ניכר מארצות הברית נדרש חיסכון של מיליון דולר ויותר כדי לפרוש בכבוד, המציאות הפיננסית של רוב האזרחים רחוקה מכך. לפי נתוני הבנק הפדרלי לשנת 2022, החיסכון המדיאני לפנסיה של אמריקאים בגילאי 54–64 עומד על 185 אלף דולר בלבד. גם החיסכון הממוצע – שמושפע מקומץ בעלי הון – מגיע ל־538 אלף דולר, הרבה מתחת לסף הנדרש ברוב המדינות. אפילו בקרב בני 65–74, שכבר פרשו בפועל, החיסכון המדיאני עומד על כ־200 אלף דולר בלבד.
המשמעות ברורה: מיליוני אמריקאים צפויים להיכנס לשנות הזקנה עם פער עצום בין מה שיש להם לבין מה שיידרש כדי לשמור על רמת חיים בסיסית, שלא לדבר על ביטחון כלכלי.
הוואי מייצגת את הקצה הקיצוני של הסקאלה. העלות השנתית של חיים לפנסיונר במדינה עומדת על יותר מ־110 אלף דולר – כמעט כפול מהממוצע הארצי. הסיבה המרכזית היא הדיור: מחיר הבית החציוני מתקרב ל־735 אלף דולר, והוצאות השירותים גבוהות בכ־94% מהממוצע הלאומי. גם סל המזון הבסיסי יקר משמעותית. למרות שההכנסה החציונית בהוואי היא מהגבוהות בארצות הברית, כ־101 אלף דולר, החיסכון הממוצע לפנסיה שם נמוך מהממוצע הארצי. בפועל, חיסכון פנסיוני ממוצע בהוואי מספיק לפחות משלוש שנות פרישה – ולא יותר.
בקצה השני ניצבת אוקלהומה. שם העלות השנתית לפנסיונר עומדת על כ־52 אלף דולר בלבד, פחות ממחצית מהוואי. מחירי הדיור נמוכים, השירותים זולים יותר, והפערים מצטברים לחיסכון נדרש של כ־735 אלף דולר ל־25 שנות פרישה. מדינות נוספות במרכז ובדרום ארצות הברית – בהן מיסיסיפי, אלבמה ומערב וירג’יניה – מציגות תמונה דומה.
המחקר מזהה דפוס ברור: רוב המדינות היקרות ביותר לפרישה נמצאות לאורך החופים – במערב ובצפון־מזרח. קליפורניה, ניו יורק ומסצ’וסטס דורשות חיסכון של יותר מ־1.3 עד 1.7 מיליון דולר. מנגד, מדינות פנים־יבשתיות מציעות עלויות נמוכות בהרבה. הגורם הדומיננטי הוא הדיור, עם פער של כ־30 אלף דולר בשנה בין מדינות זולות ליקרות, אך גם שירותים ובריאות מוסיפים אלפי דולרים להבדלים.
לשיטה יש גם מגבלות. החישוב מבוסס על נתוני לשכת הסטטיסטיקה של העבודה האמריקאית ועל שיעור משיכה שנתי של 4% מהחיסכון, ואינו כולל הוצאות כמו טיולים, בילויים או עלויות בלתי צפויות. גם אינפלציה ושינויים באורח החיים אינם נלקחים במלואם בחשבון. במילים אחרות, מדובר באומדן שמרני – לא בתרחיש מפנק.
על הרקע הזה, משבר הפנסיה האמריקאי מתחדד עוד יותר. כ־53.7 מיליון עובדים בארצות הברית חסרים גישה לכל תוכנית פנסיה דרך מקום העבודה. אמנם מדינות שונות החלו להשיק תוכניות חיסכון ממלכתיות, אך מגבלות ההפקדה בהן נמוכות משמעותית מתוכניות פנסיה מסורתיות, ואינן מספיקות כדי לגשר על הפער.
בעוד דורות קודמים נהנו מפנסיות מוגדרות שהבטיחו הכנסה לכל החיים, הדורות הנוכחיים נדרשים לבנות את עתידם הכלכלי בעצמם – בסביבה של יוקר מחיה עולה, שוק דיור יקר וחוסר ודאות תעסוקתית. הפער בין החלום לפנסיה נוחה לבין המציאות הפיננסית הפך לאחד האתגרים החברתיים־כלכליים החמורים ביותר בארצות הברית.
החלום האמריקאי לא נעלם – אבל עבור רבים, הוא נדחה, מתייקר, ומתרחק מגיל הפרישה והלאה.