אם אמרתי שאני עומד עם ישראל – סימן שתפסו אותי: הבדיחה של דייב שאפל שמכשירה אנטישמיות בפריים־טיים

בליל 20 בדצמבר 2025, זמן קצר לפני חצות, נטפליקס העלתה בהפתעה ספיישל סטנד־אפ חדש של דייב שאפל — אחד השמות הגדולים, המשפיעים והמעוררי מחלוקת בקומדיה האמריקאית. המופע, שצולם באוקטובר בוושינגטון די־סי, נקרא “בלתי ניתן לעצירה” — שם שמייצר ציפייה לפרובוקציה, וכנראה גם מבטיח אותה. במשך 75 דקות שאפל נע בין פוליטיקה אמריקאית, שיח “ההתעוררות”, צנזורה והתקינות הפוליטית; אבל את הרגע שבגללו רבים קמו מהספה בתחושת הלם — הוא שמר לסוף.

לקראת הדקות האחרונות שאפל פנה לקהל בטון כמעט רציני, ודיבר על פחדו ממה שכינה “השתלטות” או “אילוף” מבחוץ: הרעיון שאדם ציבורי עלול להיות “מופעל” או “מוחזק” כך שהדברים שיוצאים מפיו אינם עוד שלו. מכאן הוא גלש לרעיון של “מילת קוד” — משפט קצר שאם יאמר אותו על הבמה, הקהל יידע שמשהו אינו כשורה, ויתייחס בחשד לכל מה שיבוא אחריו. ואז, בבדיחה שסגרה את הספיישל, הוא חשף את אותה מילת קוד: “אני עומד עם ישראל”.

המשפט נאמר כפואנטה — ואז המופע הסתיים. לא היה פאנץ׳ נוסף שירכך, לא הערת הסבר, לא “רק צוחק”. מבחינת רבים בקהילה היהודית, זה היה רגע שלא ניתן להתעלם ממנו: אמירה שממקמת תמיכה בישראל כסימן לכניעה, מניפולציה או שחיתות — כלומר, משהו שאדם “נורמלי” לא יאמר אלא אם “תפסו אותו”. בתוך שעות הוא הפך לציטוט הרץ ברשתות, למוקד פרשנויות ולעוד נקודת חיכוך במרחב התרבות האמריקאי שכבר טעון עד להתפקע מאז 7 באוקטובר.

 

המשפט “אני עומד עם ישראל” נאמר כפואנטה — ואז המופע הסתיים. לא היה פאנץ׳ נוסף שירכך, לא הערת הסבר, לא “רק צוחק”. מבחינת רבים בקהילה היהודית, זה היה רגע שלא ניתן להתעלם ממנו: אמירה שממקמת תמיכה בישראל כסימן לכניעה, מניפולציה או שחיתות — כלומר, משהו שאדם “נורמלי” לא יאמר אלא אם “תפסו אותו”. בתוך שעות הוא הפך לציטוט הרץ ברשתות, למוקד פרשנויות ולעוד נקודת חיכוך במרחב התרבות האמריקאי שכבר טעון עד להתפקע מאז 7 באוקטובר.

 

התגובה היהודית הייתה מיידית. אנשי ציבור ויוצרים יהודים כתבו כי מדובר בשורה שמייצרת דה־לגיטימציה מסוכנת: לא ביקורת על מדיניות ממשלה, אלא הלעגה של עצם הזדהות עם ישראל — וממילא הכתמה של מיליוני יהודים שמרגישים קשר עמוק אליה. קומיקאים יהודים אמרו בשיחות סגורות ובפוסטים פומביים שהמופע מסמן מגמה מטרידה: הפיכת ישראל, ומי שמזדהה איתה, לשק חבטות תרבותי מותר — כזה שלא מצריך ידע, לא מחקר ולא תחכום. במילים אחרות: לא עוד קומדיה שמצביעה על עוולות או סתירות, אלא מכה פשוטה שמופנית כלפי קבוצה שהפכה “בטוחה” לתקיפה.

אלא שהשורה הסופית לא עמדה לבדה. מוקדם יותר במופע שאפל התייחס לביקורת שספג על כך שהופיע בפסטיבל קומדיה בריאד שבסעודיה — מדינה שמזוהה בעולם עם הגבלות חריפות על חופש ביטוי ורדיפת מתנגדי משטר. מי שהתקיף אותו בפומבי היה הקומיקאי והמגיש ביל מאהר; שאפל השיב במתקפה אישית חריפה, וטען שהוא “שבע” מהטפות מוסר מצד מי שיושב בעמדה נוחה.

ואז הגיע המשפט שעורר אש נוספת: שאפל הזכיר את רצח העיתונאי ג׳מאל ח׳אשוקג׳י, והוסיף השוואה לטענות על מספר עיתונאים ועובדי תקשורת שנהרגו במלחמה בעזה. כאן, מעבר לשאלה העובדתית, הוויכוח הפך עקרוני: האם הוא מצביע על סטנדרט כפול של דעת קהל מערבית — או שמדובר בעוד שימוש ברטוריקה שמוציאה את ישראל כדמון ייחודי, ומכניסה את הדיון לשדה של מספרים, דימויים והאשמות שמדליקות את הקהל במקום להאיר את המציאות.

 

לצפייה בסרטון:

https://www.facebook.com/reel/1956800305233186

 

למי שמבקש לראות את שאפל כמי שנלחם בטאבו, יש כאן עקביות: הוא חוזר שוב ושוב לטענה שבאמריקה “מותר” לומר כמעט הכול — חוץ מלבקר את ישראל. הוא אף התגאה בכך שבסעודיה קל לו יותר לדבר מאשר בארצות הברית, טענה שהרגיזה רבים בדיוק משום שהיא נשמעת הפוכה מהאינטואיציה: סעודיה אינה ידועה כזירה שמאפשרת חופש ביטוי, בעוד ארצות הברית היא הדגל ההיסטורי של חופש הדיבור. מבחינת מתנגדיו, המשפט הזה מדגים את בעיית הליבה: הוא לא מדבר על חופש ביטוי באופן רחב, אלא על חופש לתקוף יעד אחד ספציפי — וגם זה תוך שימוש בבדיחות שמבחינת רבים נוגעות בסטריאוטיפים עתיקים של “נאמנות כפולה” ו“השפעה זרה”.

התמונה מסתבכת עוד יותר בגלל האופן שבו השיח סביב שאפל מתנהל כיום. בצד אחד, יהודים ואוהדי ישראל רואים בקוד “אני עומד עם ישראל” לא סתם בדיחה, אלא מהלך שמעמיק תחושת בדידות ופחד: אם התמיכה בישראל מוצגת כסימן לכך ש“תפסו אותך”, מה זה אומר על יהודים שמביעים הזדהות דומה בגלוי בעבודה, בקמפוס או ברחוב? בצד השני, פעילים פרו־פלסטינים וחלקים מהשמאל האמריקאי אימצו את השורה כסוג של “כלי זיהוי” חדש, ובפוסטים רבים היא הופיעה לא כביקורת על מדיניות אלא כתקיפה גורפת של עצם ההזדהות עם ישראל — כולל ניסוחים בוטים וגסים שהזינו עוד יותר את תחושת ההסלמה.

ובתוך כל זה עומד נתון אחד שכולם מסכימים עליו: למרות הביקורות, או אולי בגללן, הספיישל הפך לאחד הנצפים בנטפליקס בימים שאחרי עלייתו. זו תזכורת לאכזריות של כלכלת תשומת הלב: הפרובוקציה היא לא רק סגנון — היא מנוע צפיות. כשקומיקאי בסדר הגודל של שאפל מסיים מופע בשורה שמחלקת את אמריקה למחנות, הוא לא רק אומר משהו על ישראל. הוא אומר משהו על מה שעובד היום בתרבות: משפט אחד, חד, טעון, שמסוגל לגרור קהילות שלמות אל עימות.

השאלה שנותרה פתוחה איננה רק “האם זו אנטישמיות” או “האם זו קומדיה”. השאלה היא מה עושה קומדיה כשנושאים של זהות, מלחמה ושייכות הופכים לנפיצים יותר מכל פאנץ׳. שאפל, שהיה במשך שנים קול שמאתגר את אמריקה לראות את עצמה במראה לא מחמיאה, בוחר כעת להפנות את המראה גם אל היהודים ואל ישראל — אבל עושה זאת בדרך שמבחינת רבים אינה חושפת מורכבות אלא מדביקה תווית. עבור קהלים מסוימים זו אמירה “אמיצה”; עבור אחרים זו עוד מסמר בתחושה שהמרחב הציבורי נעשה מסוכן יותר ליהודים — דווקא כשהוא עטוף בצחוק.