ג'וש שפירו: “שאלו אם אני סוכן כפול של ישראל”: מושל פנסילבניה חושף בדיקות משפילות ואנטישמיות בלב המרוץ לבית הלבן

גילויים דרמטיים ומטרידים בספר זיכרונות חדש של מושל פנסילבניה, ג’וש שפירו, מאירים באור קשה את תהליך בדיקת המועמדות לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית בבחירות 2024 – ומציבים סימן שאלה כבד מעל התנהלותה הפנימית של המפלגה הדמוקרטית. שפירו, אחד הפוליטיקאים היהודים הבולטים והפופולריים בדורו, מתאר כיצד נשאל שאלות פוגעניות, חודרניות ולעיתים אנטישמיות במובהק, שהתמקדו בזהותו היהודית ובקשריו לישראל, עד כדי כך שנשאל אם שימש “סוכן כפול” של ממשלת ישראל.

הספר, שכותרתו “Where We Keep the Light” ועתיד לצאת לאור ב־27 בינואר, מבוסס על חוויותיו האישיות של שפירו בתקופה שבה נבחן כמועמד אפשרי להצטרף לכרטיס הדמוקרטי בראשות קמלה האריס. קטעים מתוכו פורסמו לראשונה בניו יורק טיימס, ומיד עוררו הדים חריפים בוושינגטון ומחוצה לה.

 

הבדיקות התקיימו בשיאו של משבר פנימי חריף במפלגה הדמוקרטית, על רקע מלחמת עזה, גל מחאות בקמפוסים בארצות הברית והאשמות גוברות באנטישמיות משמאל. שפירו, שיצא בפומבי נגד גילויי שנאה כלפי יהודים באוניברסיטאות, מצא עצמו מותקף גם מבית. בספרו הוא מתאר כיצד נשאל שוב ושוב על עמדותיו כלפי ישראל, על ביקוריו בה כנער, ועל התבטאויות עבר שנתפסו כ”פרו־ישראליות מדי”.

 

לדבריו, אחת השאלות המטלטלות ביותר הוטחה בו בשלבים המתקדמים של תהליך הבדיקה, כאשר דנה רמוס, יועצת משפטית בכירה לשעבר בבית הלבן שהובילה את צוות הבדיקה, שאלה אותו ישירות אם היה אי פעם סוכן של ממשלת ישראל. “האם הייתי סוכן כפול עבור ישראל?” מתאר שפירו את תגובתו הנדהמת, ומוסיף כי כאשר מחה על עצם השאלה נאמר לו: “אנחנו חייבים לשאול”. בהמשך, כך לפי הספר, נשאל אם היה בקשר עם סוכן סמוי ישראלי. “אם הם סמויים,” השיב, “איך הייתי אמור לדעת?”

שפירו מדגיש כי אינו מאשים את רמוס באופן אישי, ומכיר בכך שפעלה במסגרת תפקידה, אך כותב שהשאלות עצמן חשפו אווירה רעילה ועמוקה יותר בקרב חלק מהמעגלים הסובבים את סגנית הנשיא. לא רמוס ולא נציגי האריס מסרו תגובה פומבית לדברים.

הבדיקות התקיימו בשיאו של משבר פנימי חריף במפלגה הדמוקרטית, על רקע מלחמת עזה, גל מחאות בקמפוסים בארצות הברית והאשמות גוברות באנטישמיות משמאל. שפירו, שיצא בפומבי נגד גילויי שנאה כלפי יהודים באוניברסיטאות, מצא עצמו מותקף גם מבית. בספרו הוא מתאר כיצד נשאל שוב ושוב על עמדותיו כלפי ישראל, על ביקוריו בה כנער, ועל התבטאויות עבר שנתפסו כ”פרו־ישראליות מדי”.

באחת הפגישות, כך הוא מספר, שאלה אותו האריס עצמה אם הוא מוכן “להתנצל” על אמירותיו בנוגע למה שראה כאנטישמיות בקמפוסים, כולל באוניברסיטת פנסילבניה. שפירו סירב. הוא מדגיש כי הוא תומך בחופש ביטוי גם כאשר אינו מסכים עם התוכן, אך מבחין בין מחאה לגיטימית לבין הסתה ואיומים. לדבריו, הוא תהה לא פעם אם שאלות מסוג זה הופנו גם למועמדים אחרים – או שמא הופנו בעיקר אליו, “היהודי היחיד בחדר”.

במקביל לבדיקה הפורמלית, שפירו מתאר גל של מתקפות אנטישמיות ברשת, שהחריף ככל ששמו עלה כמועמד אפשרי. הוא מספר על איומים, על האשמות בנאמנות כפולה ועל ניסיון לצייר אותו כזר לערכים אמריקאיים – תבניות שהוא מזהה כהדהוד מודרני של סטריאוטיפים אנטישמיים ישנים.

הספר שוזר את הפרשה הפוליטית עם פרקים אישיים מחייו של שפירו – אמונתו, משפחתו, אבהותו וההתמודדות עם אירועים דרמטיים, בהם ניסיון הצתה של מעון מושל פנסילבניה במהלך חג הפסח. הוא גם מתאר את התלבטויותיו לאחר פרישת הנשיא ג’ו ביידן מהמרוץ, ואת השאלה האם המפלגה תנהל תהליך פתוח או תנסה “לסגור עניינים בחדרים סגורים”.

בסופו של דבר, ההכרעה לא התקבלה רק משיקולים פוליטיים. רעייתו, לורי שפירו, הבהירה לו בשיחת טלפון קצרה וחדה כי המשפחה אינה מוכנה למחיר האישי של כניסה למרוץ. לדבריו, גם הוא עצמו חש חוסר נוחות גובר מהתהליך ומהפערים הערכיים בינו לבין צוות האריס. לאחר פגישה אחרונה עם סגנית הנשיא, החליט להסיר את שמו מהמרוץ – החלטה שלדבריו התקבלה בתחושת הקלה, אך גם באכזבה עמוקה.

בספר הזיכרונות שלה, “107 ימים”, רומזת האריס לחשש ששפירו עלול להפוך לדמות עצמאית מדי בתפקיד סגן הנשיא, ולמתח סביב עמדותיו בנושא ישראל וראש הממשלה בנימין נתניהו. שפירו דוחה את הדברים וטוען כי מדובר בעיוות המציאות. לדבריו, הוא ביקש שותפות אמיתית ויכולת להשמיע דעה – לא מאבקי אגו.

מעבר לחשבונות האישיים, הספר מציב מראה חדה בפני המפלגה הדמוקרטית: כיצד זהות יהודית, שבעבר נחשבה מובנת מאליה בתוך המחנה הליברלי, הפכה בתוך שנים ספורות למוקד חשדנות ולגורם מעורר מחלוקת. עבור רבים בקהילה היהודית בארצות הברית, דבריו של שפירו אינם רק וידוי אישי – אלא תמרור אזהרה על שינוי עמוק ומדאיג במרחב הפוליטי האמריקאי.