
עד לא מזמן היו השלושה מזוהים עם עולם אחר לגמרי. טל ואורן אלכסנדר נחשבו לשניים מן המתווכים הבולטים בשוק הנדל"ן היוקרתי של ארצות הברית, עם עסקאות ענק בניו יורק, במיאמי ובמיאמי ביץ'. שמם נקשר בעושר, בזוהר, במסיבות יוקרה ובקשרים עם בעלי הון וסלבריטאים. אלון אלכסנדר שימש מנהל בחברת אבטחה פרטית. כעת, במקום סמל להצלחה, הפכו שלושת האחים לסמל של ניצול כוח, הפרת אמון ואלימות.

אחד ההיבטים הקשים בפרשה הוא האופן שבו שימשו המעמד, הכסף והמוניטין של האחים ככלי מרכזי בביצוע המעשים שיוחסו להם. הם לא פעלו בשוליים האפלים של החברה, אלא בלב מוקדי הכוח והזוהר שלה. דווקא ההצלחה החברתית והכלכלית שלהם, כך עולה מן התביעה, סייעה להם ליצור מעטה של ביטחון מזויף, כזה שהקהה את החשדנות של סביבתם ושל הנשים שנקלעו למעגל שלהם.
כתב האישום הפדרלי תיאר דפוס פעולה שיטתי, מתמשך ומתוכנן, שלפיו האחים פיתו נשים ונערות להגיע למסיבות, לדירות יוקרה ולמפגשים פרטיים, שם, לפי התביעה, בודדו אותן, סיממו חלק מהן וביצעו בהן עבירות מין. התביעה לא הציגה את המעשים כרצף של מקרים נפרדים, אלא כשיטה ברורה שחזרה על עצמה לאורך שנים.
במהלך המשפט, שנמשך שישה שבועות, העידו 11 נשים כי אחד האחים או יותר תקפו אותן מינית. התביעה טענה כי מדובר בתבנית חוזרת של פיתוי, בידוד ותקיפה. אחד הרגעים הקשים ביותר במשפט היה תיאורו של סרטון שצולם, לפי התביעה, בשנת 2009 בידי אורן אלכסנדר עצמו. התובע אנדרו ג'ונס אמר לחבר המושבעים כי הסרטון תיעד אונס של נערה בת 17, שהייתה, לדבריו, במצב מעורפל ומשותק. הנערה העידה תחת שם בדוי ואמרה כי אין לה זיכרון מן האירוע, וכי כלל לא ידעה שנפגשה עם אורן אלכסנדר.
ההגנה ניסתה לשכנע את חבר המושבעים בתמונה אחרת. עורכי הדין של האחים הודו כי מרשיהם התנהגו לאורך השנים בצורה גסה, פוגענית ובלתי מכובדת, אך טענו כי אין מדובר בהתנהגות פלילית. לטענתם, המפגשים המיניים היו בהסכמה, והנשים שהעידו הושפעו מבושה, מכעס, מחשיפה תקשורתית ומעורכי דין שחיפשו עילות לתביעות.
הקו הזה לא שכנע את חבר המושבעים. פסק הדין היה חד וגורף: הרשעה בכל האישומים. טל אלכסנדר הורשע בשבעה סעיפים, ואילו אורן ואלון אלכסנדר הורשעו בשישה סעיפים כל אחד. בין האישומים שבהם הורשעו: קנוניה לסחר בנשים לצורכי מין, שידול לנסיעה לצורך ביצוע עבירות מין, וסחר בנשים בכפייה, במרמה ובאלימות.
גזר הדין צפוי להינתן ב-6 באוגוסט, וכל אחד משלושת האחים עלול להישלח למאסר עולם.
אחד ההיבטים הקשים בפרשה הוא האופן שבו שימשו המעמד, הכסף והמוניטין של האחים ככלי מרכזי בביצוע המעשים שיוחסו להם. הם לא פעלו בשוליים האפלים של החברה, אלא בלב מוקדי הכוח והזוהר שלה. דווקא ההצלחה החברתית והכלכלית שלהם, כך עולה מן התביעה, סייעה להם ליצור מעטה של ביטחון מזויף, כזה שהקהה את החשדנות של סביבתם ושל הנשים שנקלעו למעגל שלהם.
גם במהלך המשפט עצמו עלו טענות מטרידות בדבר ניסיונות הפחדה. התביעה מסרה כי נאלצה לוותר על שני אישומים לאחר שאחת המתלוננות סירבה להעיד. לפי הודעת התביעה, חוקר פרטי שהועסק מטעם ההגנה התחזה לסוכן ביטוח, הגיע לשכונת מגוריה ושאל שאלות על ילדיה. התביעה קבעה כי מדובר בהתנהגות שחצתה גבולות אתיים.
הפרשה כולה התגבשה לא רק כמשפט פלילי, אלא גם כרגע תרבותי רחב יותר. היא חשפה עד כמה קל לעיתים לכוח חברתי וכלכלי לטשטש מציאות של פגיעה. האנשים שנראים בעיני הסביבה מצליחים, מקושרים ומקובלים, הם לעיתים דווקא אלה שנהנים ממרחב הפעולה הרחב ביותר — משום שסביבתם מתקשה לדמיין שהם מסוגלים להיות טורפים.
אולי זה הלקח הכואב ביותר של פסק הדין הזה. הנשים שהעידו לא הגיעו אל סביבת האחים משום שנהגו בפזיזות, אלא משום שפגשו גברים שהמערכת כולה לימדה אותן לראות בהם סמל להצלחה, לקסם ולביטחון. רק מאוחר מדי, לפי התביעה, התברר להן שהאמון הזה היה הנשק הראשון שהופנה נגדן.
כעת, לאחר ההרשעה, נשאר באולם הד קל ומטלטל של מילה אחת, שחזרה שוב ושוב: אשם. עבור שלושת האחים זהו סופה של תקופה. עבור המתלוננות, אולי, זהו תחילתו של צדק מאוחר.