אוליביירה, בן 26 ולו מיליוני מנויים, מוכר בז’אנר שמערב “אדם ברחוב”, פרובוקציה ועריכה מהירה שמייצרת מסקנה עוד לפני שנשאלה השאלה. הפעם הוא הגיע לרחובות המושלגים של קריית יואל, שרוב תושביה משתייכים לחסידות סאטמר, עם שורת שאלות על עבודה, פרנסה וסיוע ממשלתי – ועם כותרת שמטביעה מראש את התוצאה: קהילה “שנכבשה” ו”חיה על חשבון” אחרים.
אוליביירה, בן 26 ולו מיליוני מנויים, מוכר בז’אנר שמערב “אדם ברחוב”, פרובוקציה ועריכה מהירה שמייצרת מסקנה עוד לפני שנשאלה השאלה. הפעם הוא הגיע לרחובות המושלגים של קריית יואל, שרוב תושביה משתייכים לחסידות סאטמר, עם שורת שאלות על עבודה, פרנסה וסיוע ממשלתי – ועם כותרת שמטביעה מראש את התוצאה: קהילה “שנכבשה” ו”חיה על חשבון” אחרים.
הסגנון הקונפרונטציוני בולט לכל אורך הסרטון. אוליביירה פונה לתושבים – רבים מהם לבושים בלבוש חסידי מסורתי – ושואל על הכנסה, תעסוקה ותמיכות. התשובות, לעיתים קצרות, מהוססות או נמנעות, נערכות כך שהצופה נשאר בעיקר עם שתיקות, חיוכים נבוכים ומשפטים חלקיים. מי שמכיר קהילות שמרניות יודע: זר עם מצלמה ששואל על כסף הוא לא “תחקירן” – הוא פשוט זר עם מצלמה ששואל על כסף. אבל בתוך מסגרת ערוכה היטב, גם מבוכה יכולה להפוך ל“הודאה”.
הסרטון מציג נתונים ומספרים על שיעורי עוני, הסתמכות על תלושי מזון, ביטוח בריאות ציבורי ושוברי דיור – וממסגר אותם כ“גילוי מזעזע” על “מדינה דתית־אתנית” שממומנת, כביכול, בידי משלם המסים האמריקאי. הוא מוסיף השוואות לקבוצות מיעוט אחרות, שואל מדוע קהילה יהודית יכולה לשמור על הפרדה תרבותית תוך קבלת סיוע, ורומז לצביעות בדיון האמריקאי על “הטמעה” ו”אחריות כלכלית”. אלא שהשאלות הללו – כך טוענים מבקריו – אינן נשאלות כדי לברר, אלא כדי להאשים.
והנה לב המחלוקת: רבים מהדברים שמוצגים כ“חשיפה” אינם סוד, לא תעלומה ולא קונספירציה. קריית יואל היא קהילה צעירה מאוד, עם משפחות גדולות במיוחד ושיעור ילדים גבוה. במבנה כזה, גם עם עבודה קשה – ולעיתים דווקא בגללה – רף ההכנסה לנפש עשוי להיות נמוך, והזכאות לתוכניות סיוע על פי חוקי ארצות הברית יכולה להיות שכיחה. גברים רבים מקדישים חלק ניכר מזמנם ללימוד תורה במסגרת ישיבתית; נשים מפרנסות במשכורות וביזמות; ובקהילות מסוג זה יש גם רשת ענפה של עסקים מקומיים, שירותים קהילתיים וארגוני סיוע פנימיים. כל זה מורכב, סוציולוגי, לא תמיד פוטוגני – ובוודאי לא מתאים לכותרת שמבקשת קליק.
מי שמתגורר או עבד באזור מזכיר גם נתון נוסף שממעט להופיע בסרטונים מהסוג הזה: קהילות חסידיות רבות מציגות שיעורי פשיעה נמוכים, מערכות תמיכה קהילתיות צפופות, ומשמעת חברתית חזקה. זה לא “עדן”, זה גם לא “דיסטופיה”. זה יישוב אנושי עם מאפיינים מאוד מובחנים. אבל כשהסיפור מסופר מראש כעל “כיבוש”, כל עובדה הופכת לחומר בעירה.
לצפייה בסרטון המלא:
התגובה לא איחרה לבוא. עיתונאים ופעילים יהודיים טענו שהכותרת והמסגור של אוליביירה שואבים ישירות מטרופים אנטישמיים מוכרים: יהודים כ“טפילים”, “רמאים”, “סוחטי מערכת”, מי שלוקחים “לא כדין” – גם כשמדובר בזכאות חוקית. ברשת הופיעו השוואות לעלילות דם מודרניות: לא אותו תוכן, אבל אותה טכניקה – הצגת קהילה סגורה כאיום חברתי, תיוגה ככוח זר, והדבקת כותרת שמספיקה כדי להפוך עובדות חלקיות לכתב אשמה.
גם פרידה ויזל, שגדלה בקריית יואל ועזבה את הקהילה וכיום פועלת כמדריכת סיורים ומספרת־סיפורים על החברה החסידית, תקפה את הסרטון וטענה שהוא “מוציא סצנות מהקשרן ומנצל את העובדה שאנשים לא ימסרו פרטים כלכליים לזרים”. לדבריה, הסרטון לא מנסה להסביר את המבנה הכלכלי של הקהילה, את חלוקת העבודה, את עולם העסקים המקומי או את התמריצים הדמוגרפיים – אלא “לבנות עלילה” שמצטלמת טוב ומתרגמת טוב לשנאה.
במקביל, בקהילות חרדיות נוספות החלו להסתובב הודעות אזהרה פנימיות: לא להתראיין, לא להיגרר לעימותים, לא לאפשר צילום בחצרות ובכניסות לבניינים, ולנהוג בזהירות מול “יוצרי תוכן” שמגיעים עם מיקרופון פתוח אבל עם מסקנה סגורה. בקריית יואל עצמה נפוצו קריאות להימנע ממגע עם צוותים לא מוכרים. חלק מהסרטון עוסק גם בעלון ביידיש שהופץ בקהילה – שאוליביירה מציג כרמז ל”איום” או ל”הסתרה”, בעוד תושבים טוענים שמדובר בהנחיית זהירות בסיסית כדי לא ליפול למלכודת של ייצוג מוטה.
אוליביירה אינו זר למחלוקות, וכמו במקרים קודמים – כך טוענים מבקריו – המנגנון חוזר על עצמו: הגעה למקום “אחר”, שליפת רגעים קיצוניים, עריכה חדה, וכותרת שמשגרת את הצופה לנקודת סיום אחת. גם כשהוא מעלה שאלות לגיטימיות על מדיניות רווחה, על יחסי מדינה־קהילה, ועל המתח בין אוטונומיה תרבותית לתלות במערכת הציבורית – האופן שבו הוא עושה זאת, כך נטען, מייצר לא דיון אלא שעיר לעזאזל.
ומנגד, יש מי שמגנים עליו. תומכיו טוענים שהוא “אומר את מה שאחרים מפחדים לומר”, מצביע על שימוש בתוכניות סיוע, ושואל שאלות שמטרידות גם מחוקקים מקומיים. חלקם משווים את המצב לקהילות אחרות בארצות הברית שחיות בצפיפות תרבותית גבוהה ומקבלות תמיכות. אבל כאן בדיוק נקודת הרגישות: מותר לשאול על תקציבים, מותר לבקר מדיניות, מותר לבחון השפעות דמוגרפיות. השאלה היא האם עושים זאת כדי להבין – או כדי לסמן מטרה.
בסופו של דבר, המחלוקת סביב הסרטון חורגת בהרבה משאלת “כמה אנשים עובדים”. היא נוגעת בשאלה מהו תיעוד ומהו ניצול, מהו תחקיר ומהו תוכן זעם, ומה קורה כשאלגוריתמים מתגמלים את הכותרת הקשה ביותר במקום את ההקשר המדויק ביותר. בעידן שבו אנטישמיות מקוונת יכולה לזלוג במהירות לאיומים ממשיים, קהילה כמו קריית יואל – סגורה, נראית “אחרת”, וקלה לקריקטורה – הופכת למעבדה נוחה מדי של הסתה עטופה במצלמה איכותית.
בקריית יואל, כך מדווחים תושבים ומכרים, החיים ממשיכים: בתי הכנסת, בתי הספר, החנויות, השגרה המשפחתית. אבל מעל השגרה מרחפת כעת דאגה לא שגרתית: לא רק איך ייראו בעיני העולם, אלא מי בעולם יחליט שהכותרת הוויראלית היא לא רק “תוכן” – אלא רישיון לשנאה.
