המשפט צפוי להתנהל בבית המשפט המחוזי של ארצות הברית למחוז הדרומי של ניו־יורק — מוסד שנחשב לאחד המרכזיים והמשפיעים במערכת הפדרלית, ובפרט בתחומים של פשיעה מאורגנת, שחיתות בינלאומית, טרור וביטחון לאומי. זהו בית המשפט שבו נדונות דרך קבע פרשות עם השלכות חוצות־יבשות: תיקים פיננסיים ענקיים, תביעות הקשורות לטרור, הליכים נגד ארגוני פשיעה, ומאבקי סמכות בין רשויות. העובדה שתיק מדורו מגיע דווקא לשם מעבירה מסר ברור: בוושינגטון מתייחסים אליו לא כאל משבר דיפלומטי בלבד, אלא כתיק פלילי כבד שמחייב סטנדרט ראייתי גבוה והליך מוקפד.
זהותו היהודית־אורתודוקסית של הלרשטיין אינה עניין שולי: היא ידועה שנים רבות בקהילה המשפטית ובקהילה היהודית בניו־יורק. הוא שומר שבת ומקפיד על אורח חיים דתי, ובמהלך השנים אף היה קשור לפעילות קהילתית אורתודוקסית. עם זאת, במגרש המשפטי זהו פרט ביוגרפי — לא עיקרון מנחה — והקריירה שלו הוכיחה שוב ושוב שהחלטותיו ניתנות על פי הדין הפדרלי בלבד. מי שמכיר את פסיקותיו יודע: הוא פסק לאורך השנים גם נגד וגם בעד עמדות של ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים, חסם צעדים מנהליים כשמצא פגם חוקתי, אך גם דחה טענות רגשיות או פוליטיות שלא עמדו במבחן המשפטי. במילים אחרות, הוא אינו „שופט מחנה” — הוא שופט פרוצדורה.
הלרשטיין מונה לשיפוט פדרלי בשנת 1998, והפך לשופט בכיר בשנת 2011. גם בגיל תשעים־פלוס הוא ממשיך להחזיק תיקי ליבה, כולל תיקים רגישים ומורכבים, ומוכר במערכת כאדם שמסרב לרדד הליך משפטי להצגה תקשורתית. עורכי דין שהופיעו בפניו מתארים אותו כקפדן במיוחד בפרטים: הוא שולט באולם ביד חזקה, מקפיד על סדרי דין, עוצר סטיות מהנושא, ושואל שאלות מחודדות מהספסל — לעיתים ברצף שמאלץ את הצדדים לדייק כל טענה. זה שופט שמתרחק מסנסציה ומכוון את ההליך אל נקודת המבחן האמיתית: ראיות, חוק, תקדים ומשמעת דיונית.
זהותו היהודית־אורתודוקסית של הלרשטיין אינה עניין שולי: היא ידועה שנים רבות בקהילה המשפטית ובקהילה היהודית בניו־יורק. הוא שומר שבת ומקפיד על אורח חיים דתי, ובמהלך השנים אף היה קשור לפעילות קהילתית אורתודוקסית. עם זאת, במגרש המשפטי זהו פרט ביוגרפי — לא עיקרון מנחה — והקריירה שלו הוכיחה שוב ושוב שהחלטותיו ניתנות על פי הדין הפדרלי בלבד. מי שמכיר את פסיקותיו יודע: הוא פסק לאורך השנים גם נגד וגם בעד עמדות של ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים, חסם צעדים מנהליים כשמצא פגם חוקתי, אך גם דחה טענות רגשיות או פוליטיות שלא עמדו במבחן המשפטי. במילים אחרות, הוא אינו „שופט מחנה” — הוא שופט פרוצדורה.
כתב האישום נגד מדורו, לפי הודעות התביעה בארצות הברית, כולל אישומים מקיפים הנוגעים לסחר בסמים, עבירות שחיתות ועבירות בעלות זיקה לטרור. התיק מושך תשומת לב רבה גם בישראל ובקרב קהילות יהודיות בעולם, משום שמדורו זוהה לאורך שנות שלטונו עם קו אנטי־ישראלי חריף, התקרבות לאיראן ולגורמי ציר ההתנגדות, ושימוש תכוף במושג „ציונות” כחלק ממילון התקפי, לעיתים תוך גלישה למסרים בעלי אופי אנטישמי. לכן, כשקראקס שמעה שהשופט שינהל את המשפט הוא יהודי אורתודוקסי — היא זיהתה הזדמנות: להפוך את ההליך המשפטי לזירת תעמולה נגד יהודים ונגד ישראל.
ואכן, סגנית הנשיא בפועל של ונצואלה, דלסי רודריגס, כבר יצאה בהאשמה חריגה וחמורה. בנאום ששודר בטלוויזיה הממלכתית היא טענה שהמעצר וההעמדה לדין אינם מהלך אמריקאי־משפטי גרידא, אלא פעולה מתואמת שבה „הציונים יחד עם ארצות הברית” אחראים לחטיפתו של מדורו. היא הוסיפה כי עצם מינויו של שופט יהודי מוכיח לכאורה שמדובר במשפט „בגוון ציוני”, שנועד להעניש את מדורו על עמדותיו ועל קשריו הבינלאומיים. המסגור הזה אינו מקרי: הוא נועד להשיג שתי מטרות במקביל — פנימה והחוצה. פנימה, לבסס נרטיב של „מנהיג נחטף בידי אויבים” כדי להחזיק את המחנה סביב דגל הקורבן. החוצה, לצייר את ארצות הברית ואת המערכת המשפטית שלה כזרוע של „לובי ציוני”, ובכך לנטרל מראש כל תוצאה של המשפט בעיני תומכי המשטר.
בארצות הברית דוחים את הטענות הללו באופן חד. גורמים משפטיים מזכירים שמדובר בהליך פלילי שמתנהל בבית משפט פדרלי אמריקאי על פי חוק אמריקאי, עם כללים קשיחים של ראיות, הגנה וזכויות נאשם — והכרעות שאינן נקבעות לפי מסרים פוליטיים אלא לפי רף משפטי. דוברי מערכת האכיפה מדגישים שהלרשטיין הוא שופט ותיק ומוערך, ושזהותו הדתית אינה רלוונטית לשאלה אם ראיות קבילות או אם כתב אישום עומד במבחן החוק. במילים אחרות: מי שמנסה להכניס „ציונות” לאולם בית המשפט, עושה זאת כדי לברוח מהשאלות הקשות של התיק עצמו.
הקריירה של הלרשטיין מסבירה מדוע דווקא הוא עלול להיות „סיוט” עבור מי שמקווה להפוך את המשפט לקרקס פוליטי. הוא טיפל בעשרות תיקים מורכבים ורוויי־מתח ציבורי, לרבות הליכים אזרחיים עצומים הקשורים לפיגועי 11 בספטמבר — תביעות של משפחות קורבנות נגד גופים ומדינות זרות, ודיונים שנדרשו להלך בין כאב אנושי לבין דרישות ראייתיות קפדניות. במרחבים הללו הוא פיתח מוניטין כפול: רגישות אנושית, לצד אפס סובלנות לאי־דיוק משפטי. הוא גם עסק בתיקים בעלי נגיעה לביטחון לאומי, והוכיח נכונות לעצור את המדינה כאשר מצא שהליך הוגן נפגע — אך באותה מידה גם להותיר החלטות על כנן כשלא מצא בסיס משפטי להתערבות. זה שופט שהשאלה היחידה שמעניינת אותו בסוף היא: מה אומר החוק, ומה מוכיחות הראיות.
מדורו מוחזק כעת במתקן מעצר פדרלי בניו־יורק וממתין להליכים הראשוניים. בשבועות הקרובים צפויים שימועים מקדמיים שימשכו תשומת לב בינלאומית חריגה, משום שהנאשמים, הראיות וההשלכות אינם „עוד תיק”. התביעה צפויה להציג חומר רחב על מעורבות לכאורה בסחר בקוקאין ובהפעלת רשתות הברחה, לצד טענות לשחיתות ממוסדת: שימוש במשאבי המדינה לטובת העשרה אישית והפעלת מערכות כוח כדי להסתיר תנועות כספים. במקביל צפויה התייחסות לרכיב הטרור — לכאורה קשרים עם ארגונים חמושים ולשחקנים אזוריים, ובמרכזם איראן — רכיב שמסביר מדוע התיק זוכה להתעניינות מיוחדת גם בישראל.
אבל ייתכן שהקרב האמיתי יתנהל לא רק בין התביעה להגנה, אלא בין אולם המשפט לבין זירת התעמולה. קראקס כבר סימנה את המהלך: להפוך את יהדותו של השופט לאמצעי דה־לגיטימציה, לכרוך את „הציונים” בהאשמת חטיפה יחד עם ארצות הברית, ולהלביש על כתב האישום תדמית של „רדיפה פוליטית”. מנגד, המינוי של הלרשטיין — דווקא בשל סגנונו — מבשר על תהליך שלא ייתן לנרטיבים להתפרע: פחות כותרות, יותר פרוצדורה; פחות הצהרות, יותר שאלות; פחות ספקטקל, יותר דין וחשבון.
במובן הזה, המשפט הזה עשוי להפוך לבחינה כפולה: בחינה של מדורו מול החוק האמריקאי, ובחינה של יכולתה של מערכת משפט דמוקרטית לעמוד מול מתקפת תעמולה אנטי־יהודית שמנסה לצבוע הליך פלילי ב״גוון ציוני”. אם הלרשטיין ימשיך כדרכו, התשובה תינתן לא בנאומים — אלא בפרוטוקולים, בראיות ובהכרעות.
