הצעת החוק, המכונה “חוק הזדמנות הקהילה לרכישה”, אושרה במועצת העיר ברוב של 31 תומכים מול 10 מתנגדים, לצד שבעה נמנעים – שלושה קולות בלבד פחות מהרוב הדרוש לעקיפת וטו של ראש העיר. הפער הזעיר הזה, שנוצר בעקבות שינוי עמדות מתוכנן של כמה חברי מועצה ברגעים האחרונים, עשוי להתברר כהבדל בין חקיקה שתיכנס לתוקף לבין יוזמה שתיעצר בשער.
סנטור מדינת ניו יורק סם סאטון, יהודי, וחברת מועצת העיר דרלין מילי, שחורה, הובילו יחד מהלך מתואם שהביא לכך שהחוק עבר ללא רוב חוסם־וטו – תוצאה שעשויה לאפשר לראש העיר אריק אדמס לבלום אותו באמצעות וטו
דרלין מילי, המייצגת את המחוז ה־41 בברוקלין – הכולל בין היתר את בושוויק, קראון הייטס ושכונות נוספות – פרסמה מאמר דעה יוצא דופן בהיקפו ובחריפותו, שבו הסבירה מדוע בחרה לא רק להתנגד לחוק, אלא לפעול באופן אקטיבי לבלימתו, גם במחיר של ביקורת ציבורית. לדבריה, במחוז שאותו היא מייצגת, היכולת לרכוש, להחזיק ולמכור נכסים רב־משפחתיים קטנים מהווה עוגן מרכזי ליציבות כלכלית, במיוחד עבור בעלי נכסים שחורים. “הצעת החוק הזו,” כתבה, “פוגעת ישירות ביכולת הזו ומערערת חלק מהותי מהחלום האמריקאי של קהילתי.”
החוק המוצע מעניק לארגוני דיירים ולעמותות ללא מטרות רווח זכות סירוב ראשונה לרכישת בניינים רב־משפחתיים המוצעים למכירה, וקובע הליכי המתנה ועיכוב ממושכים בטרם תתאפשר עסקה חופשית. יוזמיו טוענים כי מדובר בכלי למניעת ספקולציה ולהגנה על דיירים מפני פינוי, אולם מתנגדיו מזהירים מפני הקפאת שוק הנדל”ן, בריחת הון והשקעות, וצמצום היצע הדיור – תהליכים שעלולים לפגוע דווקא בדיירים עצמם.
נקודת המפנה נרשמה כאשר סם סאטון פרסם הצהרה פומבית חריגה נגד הצעת החוק של מועצת העיר – צעד שכמעט ואינו מתקיים במערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת המדינתית לרשות העירונית. מילי ציינה כי מדובר במהלך יוצא דופן, שנבע מחשש ממשי להשפעה מיידית ורחבת היקף על שוק הדיור, על מחירי השכירות ועל היקף ההשקעות בעיר. בעקבות ההצהרה, השניים קיימו שיחות ישירות והחלו לגבש אסטרטגיה משותפת לבלימת החוק.
המאמץ התמקד, בין היתר, בהשפעת החקיקה על בעלי נכסים שחורים קטנים – קבוצה שלדברי המתנגדים כמעט ולא זכתה להתייחסות בדיון הציבורי. רבים מהם מסתמכים על האפשרות למכור נכסים בתזמון ובתנאים המתאימים להם, כחלק מתכנון כלכלי ארוך טווח. מילי וסאטון טענו כי החקיקה המוצעת אינה “פרו־שוכר”, אלא מדיניות אידאולוגית שעלולה לצמצם השקעות, להקטין היצע ולהאיץ עליות מחירים.
השניים החלו לפעול בשיטתיות, בשיחות אישיות עם חברי מועצה, מנהיגים קהילתיים ובעלי השפעה. הם הציגו את ההשלכות המעשיות של החוק: עיכובים ממושכים בעסקאות, חוסר ודאות משפטי וכלכלי, ופגיעה בתמריצים להשקעה ושיפוץ של בניינים רב־משפחתיים ישנים. בהדרגה, כמה חברי מועצה שינו את עמדתם או בחרו להימנע – שינוי שהתברר כקריטי.
במקביל, התגבשה קואליציה רחבה של מנהיגים שחורים ויהודים, לצד ארגוני בעלי נכסים קטנים, שהתבטאה בפומבי נגד הצעת החוק. הקואליציה פעלה לשינוי השיח הציבורי, והדגישה את ההיסטוריה הארוכה של שותפות בין הקהילות ואת האינטרס המשותף ביציבות כלכלית ובהתפתחות עירונית מאוזנת. “הצלחנו לשנות את הנרטיב ולהראות מה אפשרי כאשר קהילות פועלות יחד,” כתבה מילי.
למרות ההישג, המאבק רחוק מסיום. אם ראש העיר אדמס אכן יטיל וטו על החוק, תעמוד בפני הנהגת מועצת העיר החדשה – ובראשה היושבת־ראש הנכנסת ג’ולי מנין, שנמנעה מההצבעה – ההכרעה האם לנסות לעקוף את הווטו. שמונה חברי מועצה חדשים שייכנסו לתפקיד בינואר עשויים להפוך ללשון המאזניים. בנוסף, קיימת אפשרות שהחוק יועלה מחדש בשנה הבאה, תחת הנהגה עירונית חדשה שעשויה לתמוך בו.
מילי וסאטון הבהירו כי הברית שנוצרה ביניהם אינה אפיזודה חד־פעמית. לדבריהם, השותפות בין מנהיגות שחורה ויהודית תמשיך לפעול לקידום מדיניות דיור מאוזנת, תוך התנגדות ליוזמות שלדעתם מסכנות את היציבות הכלכלית והחברתית של ניו יורק. “העיר הזו פועלת בצורה הטובה ביותר כשהקהילות שלה פועלות יחד,” כתבה מילי. “זה לא הסוף – זו רק ההתחלה.”
