בחודש יוני פרסם העיתון היהודי “פורוורד” תחקיר על פעילותה של “חזרה לארץ”, קבוצה הפועלת להחייאת מודל של דיור מופרד. על פי הפרסום, הקבוצה מסננת מועמדים על בסיס גזע ודת בטרם היא מאפשרת להם להתגורר בשטח בן כ־160 דונם שבבעלותה. אף שמומחים משפטיים רבים טענו כי מדובר בהפרה ברורה של חוק הדיור ההוגן, התובע הכללי של ארקנסו, טים גריפין, הודיע באוגוסט כי בדיקה ראשונית לא העלתה עבירה על החוק.
בריאיון ל“פורוורד” כינה חבר בית הנבחרים של פנסילבניה, בן ווקסמן, את קביעתו של גריפין “פחדנות מוסרית”, והבהיר כי הצעת החוק שלו נועדה למנוע תרחיש דומה במדינתו. “הקהילה שממנה אני מגיע היא, בהגדרה, ההפך המוחלט ממה שהאנשים האלה עושים”, אמר. “במחוז שלי יש קהילות מהגרים גדולות, אנשים מכל קצוות העולם — וזה מקור לגאווה עבורי”.
הצעת החוק שמקדם ווקסמן נועדה לשמש מנגנון מניעה, למקרה ש“חזרה לארץ” או קבוצות דומות ינסו להרחיב את פעילותן לפנסילבניה. לפי אחד ממייסדי הקבוצה בארקנסו, פיטר צ’סרה, ל“חזרה לארץ” כבר קיימת רשת אזורית הכוללת את פנסילבניה ומונה כמה מאות חברים — אף שלדבריו אין בידיו מידע על רכישת קרקעות בפועל במדינה.
ווקסמן, בן 40, מייצג מחוז הכולל את מרכז ודרום פילדלפיה. הוא חבר בבית הכנסת הקונסרבטיבי “בית ציון–בית ישראל”, עבר בר מצווה כבוגר במסגרת מסע תגלית לישראל, ושומר שבת. “חלק מזה הוא כמובן להיות יהודי”, אמר. “זה לא משהו שניתן לנתק ממני — הידיעה שלא יהיה לי מקום בקהילה כזו היא דבר עמוק ואישי”.
הצעת החוק שמקדם ווקסמן נועדה לשמש מנגנון מניעה, למקרה ש“חזרה לארץ” או קבוצות דומות ינסו להרחיב את פעילותן לפנסילבניה. לפי אחד ממייסדי הקבוצה בארקנסו, פיטר צ’סרה, ל“חזרה לארץ” כבר קיימת רשת אזורית הכוללת את פנסילבניה ומונה כמה מאות חברים — אף שלדבריו אין בידיו מידע על רכישת קרקעות בפועל במדינה.
ווקסמן הביע חשש שקבוצות כאלה ינצלו פרצה בחוק הפנסילבני, המאפשרת לארגונים פרטיים או אגודות אחווה “להעדיף בני אותה דת או עדה”. הצעת החוק שלו מבהירה כי ההגדרה של ארגון “פרטי או אחווה” אינה חלה על גופים המגבילים חברות על בסיס גזע, צבע עור, מוצא לאומי או מוצא אתני, כאשר ההגבלה נועדה או גורמת בפועל לשלילת גישה שוויונית לדיור, תעסוקה או מתקנים ציבוריים.
בפועל, מדובר בניסיון לסגור פתח המאפשר לקבוצות להסתתר מאחורי טענה של “סטטוס פרטי” כדי לעקוף את חוקי זכויות האזרח. אפליה בדיור אסורה בארצות הברית מכוח חוק הדיור ההוגן משנת 1968, אך הפטור שניתן למועדונים פרטיים יוצר לעיתים אזור אפור. לדברי צ’אד לאסיטר, מנהל התפעול של ועדת היחסים האנושיים של פנסילבניה — הגוף האחראי על אכיפת זכויות אזרח במדינה — הפטור הזה אינו חל על ארגונים שמוכרים או משכירים דיור לציבור למטרות מסחריות.
בחודשים האחרונים עדכנה “חזרה לארץ” את אתר האינטרנט שלה והוסיפה הצהרה שלפיה היא “אינה עוסקת במכירה או השכרה של נדל”ן” — ניסוח שנתפס כניסיון לחזק את טענתה לסטטוס של מועדון פרטי. עם זאת, מסמכי התפעול הפנימיים של הקבוצה משנת 2024, שהגיעו לידי “פורוורד”, כוללים התייחסויות מפורשות למכירת נכסי נדל”ן, לנכסים להשכרה בתוך הקהילה ואף לאגודת בעלי בתים.
גם אם תוגדר הקבוצה כמועדון פרטי, מדגיש לאסיטר, החוק בפנסילבניה אינו מתיר אפליה על בסיס גזע. החריג היחיד האפשרי מתייחס להעדפה דתית מוגבלת — ולא להדרה גזעית. לדבריו, הצעת החוק של ווקסמן נועדה להבהיר את המצב המשפטי ולמנוע כל טענה עתידית של אי־בהירות.
ווקסמן עצמו מודה כי ייתכן שהחוק הקיים כבר מאפשר לקבוע כי פעילות “חזרה לארץ” אינה חוקית, אך הוא אינו מוכן להסתמך על פרשנויות. “אני רוצה שזה יהיה כתוב שחור על גבי לבן”, אמר. “לא ייתכן שנשאיר את זה לשיקול דעת של רשויות או לפרשנות משפטית משתנה”.
“חזרה לארץ” הוקמה בידי לאומנים לבנים המבקשים ליצור קהילות מגורים מופרדות, ומאפשרת מגורים אך ורק לאנשים לבנים שאינם יהודים. מדובר, למעשה, בהחייאה גלויה של מדיניות הפרדה גזעית שנפסלה בארצות הברית לפני עשרות שנים. אף על פי כן, החלטת התובע הכללי של ארקנסו שלא לפעול נגד הקבוצה עוררה זעם חריף בקרב ארגוני זכויות אזרח וקבוצות יהודיות, הרואות בה פגיעה בעקרונות היסוד של שוויון וחירות.
עבור הקהילה היהודית, המקרה מעורר זיכרונות כואבים. לפני חקיקת חוק הדיור ההוגן, יהודים רבים נתקלו באפליה בדיור ובשכונות שסירבו למכור או להשכיר להם נכסים. ווקסמן, בן למשפחת מהגרים, רואה במאבק הזה שליחות אישית. “זו ההיסטוריה של סבא וסבתא שלי”, אמר. “הם הגיעו לאמריקה כדי לברוח מאפליה — והאחריות שלי היא לוודא שזה לא חוזר”.
הצעת החוק זוכה לתמיכה רחבה מצד ארגוני זכויות אזרח, קהילות יהודיות וחברי פרלמנט דמוקרטים, הרואים בה צעד הכרחי לסגירת פרצות מסוכנות. מנגד, יש גם מבקרים — בעיקר מן הימין השמרני — הטוענים כי החקיקה פוגעת בחופש ההתאגדות. ווקסמן דוחה את הטענה הזו על הסף: “חופש ההתאגדות אינו רישיון לאפליה גזעית. אנחנו לא מדברים על מועדון חברתי, אלא על שלילת זכות בסיסית לדיור”.
כעת תעבור הצעת החוק במסלול החקיקה בפנסילבניה. אם תאושר, היא עשויה לשמש תקדים למדינות אחרות המתמודדות עם ניסיונות דומים לעקוף את חוקי זכויות האזרח. במקביל, המאבק המשפטי והציבורי נגד “חזרה לארץ” בארקנסו נמשך.
“אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים”, סיכם ווקסמן, “בזמן שיש מי שמנסים להחזיר לחיים מדיניות שחשבנו שנקברה לפני חמישים שנה. זה לא רק עניין פוליטי — זו שאלה של ערכים, זיכרון ואחריות מוסרית”.
