
כדי להמשיך בכיסוי רפואי לעצמה, לבעלה ולשני ילדיהם המתבגרים, נדרשת המשפחה לשלם פרמיה שנתית של כ־43 אלף דולר – סכום המהווה כשליש מהכנסתם הברוטו השנתית, העומדת על כ־130 אלף דולר. זו עלות התוכנית הזולה ביותר שמוצעת להם, מטעם חברת “בלו קרוס בלו שילד של וויומינג”, המבטחת היחידה שנותרה בשוק אובמהקר במחוז טטון.
המציאות הזו אינה חריגה. השנה מתמודדות מיליוני משפחות אמריקאיות עם לחץ מצטבר: פרמיות הביטוח עולות, הסובסידיות המוגברות מתקופת הקורונה – שסייעו למשקי בית מהמעמד הבינוני – עומדות לפוג, ומספר האפשרויות מצטמצם ככל שמבטחים יוצאים משווקים שנעשים עבורם בלתי משתלמים.

השנה מתמודדות מיליוני משפחות אמריקאיות עם לחץ מצטבר: פרמיות הביטוח עולות, הסובסידיות המוגברות מתקופת הקורונה – שסייעו למשקי בית מהמעמד הבינוני – עומדות לפוג, ומספר האפשרויות מצטמצם ככל שמבטחים יוצאים משווקים שנעשים עבורם בלתי משתלמים.
בוויומינג ובאזורים כפריים אחרים במערב ארצות הברית, קיצוץ הסובסידיות הממשלתיות מאיים לערער את עצם קיומו של שוק אובמהקר. מבטחים מזהירים כי ללא התמיכה הפדרלית, השוק הופך יקר מדי, מסוכן מדי – ובעיקר לא רווחי. לפי נתוני קרן רוברט ווד ג’ונסון, מספר המחוזות שבהם פועלת חברת ביטוח אחת בלבד במסגרת אובמהקר צפוי לזנק מ־72 כיום ל־146 כבר בשנה הבאה, ואם הקונגרס לא יחדש את הסובסידיות – המספר עוד יעלה.
עבור משפחת ניוטון, הנתונים הללו הם לא תיאוריה אלא מציאות יומיומית. סטייסי ובעלה דרק מנהלים כל אחד עסק קטן – היא נציגת מכירות עצמאית, והוא עוסק בציד ובהובלת ציוד – וכמו יזמים רבים, הם נשענו במשך שנים על אובמהקר לצורך ביטוח רפואי. השנה זינקה עלות הפוליסה שלהם ב־34 אחוזים, ובמקביל התברר להם כי הסובסידיה הפדרלית שסייעה להם לשלם צפויה להיעלם לחלוטין.
בדיוק ברגע הזה, הם גם יודעים שוויתור על ביטוח אינו באמת אפשרות: לפני כשנה אובחנה סטייסי, בת 51, עם לוקמיה כרונית.
“זה מפחיד”, היא אומרת. “אנחנו לא עשירים ולא עניים. אנחנו משפחה רגילה מהמעמד הבינוני – ופתאום אני מגלה שאני לא יכולה להרשות לעצמי ביטוח בריאות”.
הסובסידיות המוגברות, שנועדו לאפשר גם למשפחות בעלות הכנסה בינונית לרכוש ביטוח רפואי, פוקעות בסוף השנה האזרחית. ניסיונות להאריך אותן נתקעו בקונגרס מקוטב, והרפובליקנים – המחזיקים ברוב – מתנגדים להמשך התוכנית. מבטחים מזהירים כי ללא הסובסידיות, אנשים בריאים יחסית יוותרו על ביטוח, מה שישאיר את המערכת עם אוכלוסייה חולה ויקרה יותר – תרחיש שמאלץ אותם להעלות מחירים או לפרוש לחלוטין.
במחוז טטון, המשבר החריף כבר בקיץ, כאשר חברת “מאונטיין הלת’ קואופ”, המבטחת השנייה שפעלה במסגרת אובמהקר באזור, הודיעה על יציאתה מהשוק, תוך שהיא מצביעה במפורש על פקיעת הסובסידיות. מתוך כ־46 אלף מבוטחי אובמהקר בוויומינג, כ־11 אלף צפויים לוותר על הכיסוי בשנה הקרובה.
“הבעיה הבסיסית היא שאנשים בריאים יותר אומרים ‘אני לא יכול להרשות לעצמי ביטוח’ ויוצאים”, מסביר אלכסנדר מורומצ’ב, חבר דירקטוריון מאונטיין הלת’ קואופ. “מי שנשארים הם האנשים החולים, שאין להם ברירה”.
דיאן גור, נשיאת ומנכ”לית בלו קרוס בלו שילד של וויומינג, אומרת שהיא מבינה את הזעם והתסכול. לדבריה, העלאות המחיר – כ־25 אחוזים בממוצע – משקפות ציפייה לאוכלוסייה חולה יותר ועלויות רפואיות גבוהות במיוחד באזורים כפריים.
בינתיים, תושבים מחפשים פתרונות נואשים. יש שפונים לביטוחים חלקיים שמכסים רק תאונות ספורט, אחרים מצטרפים למסגרות של “שיתוף רפואי” – קבוצות פרטיות שבהן החברים משתתפים בהוצאות זה של זה, אך ללא כיסוי לניתוחים או מחלות כרוניות. גם המדינה מנסה להציע מענה: תוכנית חירום בשם “ברקייר”, שמכסה אירועים קיצוניים – מתאונות קשות ועד תקיפות דובים – אך לא טיפול מתמשך.
בסופו של דבר, משפחת ניוטון נאלצה לקבל החלטה בלתי אפשרית: לשלם סכום עתק, להישאר ללא ביטוח, או להמר על פתרון ביניים מסוכן. סטייסי יודעת שלוקמיה אינה מחלה שאפשר לדחות לנצח.
“אם המחלה תתפרץ שוב, אני בבעיה אמיתית”, היא אומרת.
השבוע היא שלחה הודעה קצרה, כמעט יבשה:
“הרגע ביטלתי רשמית את ביטוח אובמהקר שלי ל־2026. איך זה אמור להיגמר עבור מיליוני אנשים באמריקה?”