זה לא צריך לקרות לאף אחד: דברי החמלה של רוב ריינר לאחר רצח צ'רלי קירק מציפים את הרשת – והופכים כתב אישום נגד טראמפ

לוס אנג’לס – דווקא אחרי מותו, רוב ריינר מצליח להשמיע את “המילה האחרונה”. בשעה שהנשיא דונלד טראמפ סופג ביקורת חריפה – מימין ומשמאל – בעקבות לעגו לבמאי המנוח, קטעי וידאו ישנים של ריינר חוזרים ומסתובבים ברשת, והפעם לא כסרטון נוסטלגי אלא כמסמך מוסרי. בקליפים מתוך ראיון עם פירס מורגן בספטמבר האחרון, ריינר מגיב בחמלה נדירה לרצח הפעיל הימני צ’רלי קירק – ודבריו, שמושמעים היום מחדש, ממחישים את הפער בין תגובה אנושית לציניות פוליטית.

בראיון לתוכנית “פירס מורגן – ללא צנזורה”, נשאל ריינר מה הייתה תגובתו המיידית כששמע על הרצח. “זוועה. זוועה מוחלטת”, השיב. הוא הוסיף כי צפה בסרטון מהאירוע וכי הוא מתקשה לעכל את המראות. ואז אמר את המשפט שמצוטט עכשיו שוב ושוב: “זה לעולם לא צריך לקרות לאף אחד. לא אכפת לי מה העמדות הפוליטיות שלך. זה לא מקובל. זה לא פתרון לשום בעיה”.

 

בראיון לתוכנית “פירס מורגן – ללא צנזורה”, נשאל ריינר מה הייתה תגובתו המיידית כששמע על הרצח. “זוועה. זוועה מוחלטת”, השיב. הוא הוסיף כי צפה בסרטון מהאירוע וכי הוא מתקשה לעכל את המראות. ואז אמר את המשפט שמצוטט עכשיו שוב ושוב: “זה לעולם לא צריך לקרות לאף אחד. לא אכפת לי מה העמדות הפוליטיות שלך. זה לא מקובל. זה לא פתרון לשום בעיה”.

 

הטון היה ישיר, נקי מתחכום פוליטי ומרוחק מכל ניצול של טרגדיה. בעיני רבים, זו הייתה תזכורת לכך שגם בתוך שיח ציבורי משוסע ניתן להגיב לאלימות קודם כול כבני אדם. אך שלושה חודשים בלבד לאחר אותו ראיון, המציאות הפכה לאכזרית במיוחד: ריינר ואשתו, מישל זינגר ריינר, נמצאו מתים בביתם בלוס אנג’לס. בנם, ניק ריינר, הואשם ברצח – פרשה שטלטלה את הוליווד והדהדה ברחבי ארצות הברית.

בחלק נוסף בראיון התייחס ריינר לרגע שזעזע את הציבור האמריקאי: דבריה של אלמנת קירק, אריקה קירק, שהכריזה בטקס זיכרון לאומי כי היא סולחת לרוצח בעלה. ריינר אמר כי הדברים שלה “היו בדיוק נכונים”, והוסיף: “אני מאמין בסליחה”. הוא תיאר את דבריה כ”יפים” ו”ראויים להערצה”, והדגיש את תפיסתו המוסרית שלפיה אלימות אינה יכולה להיות תשובה – גם כשהמחלוקות עמוקות.

המסר הזה, שנאמר אז בשקט יחסי, נשמע היום כואב במיוחד: אדם שדיבר על חמלה, סליחה וגבולות השנאה – נרצח בעצמו זמן קצר לאחר מכן.

אלא שבמקום התבטאות ממלכתית או השתתפות בצער, תגובתו של טראמפ למותו של ריינר הציתה גל זעם. הנשיא קישר את מותו של הבמאי לכעס ולמתח שנגרמו, לדבריו, בשל השקפותיו הליברליות, וכינה אותו “מיוסר” ו”נאבק”. הוא גם השתמש בביטוי “תסמונת שיגעון טראמפ” – ניסוח שנתפס בעיני מבקרים רבים כלעג לאדם שנרצח ולמשפחתו, וניסיון להפוך אסון פרטי לחומר גלם פוליטי.

כאן בדיוק נכנס האינטרנט לתמונה. בתוך שעות החלו לצוף מחדש הקליפים מהראיון עם מורגן, כשהם מוצגים כהוכחה הפוכה: ריינר, כך נטען בשיתופים, ידע להגיב באמפתיה גם כלפי אדם שנתפס בעיניו כיריב אידיאולוגי – בעוד טראמפ, נשיא מכהן, בחר בלעג ובהשפלה לאחר מותו של אדם שנרצח. הקליפ זכה למאות אלפי צפיות ושיתופים, כשגולשים מדגישים את הניגוד החריף בין “חמלה מול ציניות”.

גם מתוך המחנה השמרני נשמעו תגובות נרגשות. אנדרו קולבט, דובר ארגון “נקודת מפנה ארצות הברית”, כתב כי הסרטון “הופך את זה למכאיב עוד יותר” לשמוע על סופו הטרגי של ריינר ושל אשתו, והוסיף תפילה לנחמה עבור “שבורי הלב”.

במובן מסוים, הסרטון הפך לסמל. במקום שהדיון הציבורי יתמקד רק בעימות בין נשיא לבין במאי המזוהה עם מחנה פוליטי אחר, הוא התרחב לשאלה עמוקה יותר: איזה סוג של שפה ציבורית חברה מוכנה לסבול – ומה קורה כשהגבולות מיטשטשים. רבים שיתפו את דבריו של ריינר לא רק כדי לגנות את טראמפ, אלא כדי להעלות על נס אפשרות אחרת: שיח שאינו משווה בין מתנגדים לאויבים, שאינו מצדיק אלימות, ושאינו רוקד על דם.

כך, בעוד טראמפ ניסה למסגר את מותו של ריינר דרך פילטר פוליטי ולעקוץ גם אחרי הטרגדיה, ציטוטיו של ריינר עצמו – המתועדים ומופצים שוב ושוב – הפכו למעין עדות אחרונה לאופיו ולערכיו. לא רק כבמאי עטור הישגים או כפעיל פוליטי, אלא כאדם שבחר, מול רצח מזעזע, לדבר על ערך החיים.

והוויראליות הזאת אינה מקרית: בעידן של קיטוב גובר, שבו הלעג לפעמים מחליף חמלה והכוחנות דוחקת רגישות, דבריו של ריינר מהדהדים כחריג. לא כדרשה, לא כסיסמה, אלא כמשפט פשוט שמסרב להפוך את האלימות לשגרה: “זה לא צריך לקרות לאף אחד.”