המשטרה קפאה: טבח חנוכה בבונדי מסעיר את אוסטרליה – לפחות 11 נרצחו, 29 נפצעו, והעדויות מציפות שאלות קשות

סידני, אוסטרליה – תמונת כשל ביטחוני ואנושי קשה, שרק הולכת ומתבהרת ככל שנחשפים פרטי החקירה והעדויות, נפרשת מאז אמש סביב הטבח בחוף בונדי בסידני: בזמן ששני מחבלים לבושי שחור ירו לעבר קהל יהודי שחגג חנוכה באירוע “חנוכה ליד הים”, עדים בזירה מתארים דקות ארוכות של ירי כמעט בלתי פוסק, חילופי מחסניות והיסטריה מוחלטת – לצד תחושה שהתגובה הראשונית בשטח הייתה איטית ומבולבלת. לפחות 11 בני אדם נרצחו ו־29 נוספים נפצעו, בהם ילדים ושני שוטרים. אחד המחבלים נהרג בזירה במהלך ההתמודדות עם כוחות הביטחון, והמחבל השני נעצר כשהוא פצוע קשה ומאושפז במצב קריטי תחת אבטחה כבדה. הרשויות הכריזו על האירוע כמעשה טרור אנטישמי מכוון, וכוחות מיוחדים ממשיכים לחקור גם אפשרות למעורבות נוספת.

 

בתוך שניות הפך האירוע החגיגי לזירת אימה: אנשים נפלו על החול, אחרים הסתתרו מאחורי מכוניות, עגלות ילדים ננטשו, והחוף – שבדרך כלל מלא בצחוק וברוח חופשית – התמלא בצעקות, דם ופאניקה.

 

הטבח התרחש בערב יום ראשון, 14 בדצמבר 2025 (שעון אוסטרליה), בקצה הצפוני של חוף בונדי – אחד האתרים האייקוניים והמוכרים ביותר במדינה, מוקד תיירות צפוף שמסמל בדרך כלל חופש, קיץ וחיים. דווקא שם, ליד פארק בונדי ושדרת קמפבל, נערכה חגיגת חנוכה קהילתית גדולה של חב״ד בונדי – אירוע שמתקיים מדי שנה ומושך מאות רבות ולעתים יותר מאלף משתתפים: משפחות עם ילדים קטנים, צעירים ומבוגרים, תיירים ומקומיים, שבאו להדליק נר ראשון של חנוכה, לשיר, ולחגוג “אור על החוף”. בתוך דקות, החגיגה הפכה לזירת ירי המונית. 

לפי הודעות רשמיות ודיווחים בינלאומיים, שני היורים פתחו באש מנקודת תצפית גבוהה יחסית – גשר/מעבר להולכי רגל מעל הכביש הסמוך – לעבר ההמון שהתרכז סביב מוקדי הפעילות. צילומים שהופצו ברשתות מציגים ירי חוזר ונשנה, אנשים שנופלים על החול, אחרים שרצים באמוק לתוך מסעדות, חנויות ומבנים סמוכים, ועגלות ילדים שננטשות באמצע המנוסה. עדי ראייה סיפרו כי המחבלים המשיכו לירות דקות ארוכות, תוך חילופי מחסניות, באופן שמצטייר כפעולה מחושבת – ולא התפרצות רגעית.  

 

בין ההרוגים נמנה הרב אלי שלנגר, שליח חב״ד בסידני ודמות מוכרת ואהובה בקהילה, שנהרג בעת שניסה לסייע לנפגעים. כמו כן נרצח ילד יהודי שלמד בבית ספר קהילתי בעיר. שמותיהם של יתר ההרוגים טרם הותרו לפרסום מלא, אך הקהילה מדווחת על משפחות שלמות שנפגעו.

 

השאלה שמטלטלת הבוקר את אוסטרליה אינה רק “איך זה קרה”, אלא גם “כמה זמן זה נמשך” – ומה בדיוק קרה בדקות הראשונות. הסרטונים שהופצו, לצד עדויות שורדים, הציתו זעם ציבורי: יש שמדברים על “יותר משש דקות” של ירי רצוף, ויש עדויות בולטות הטוענות שהירי נמשך “כ־20 דקות”, תוך תחושה של היעדר תגובה אפקטיבית מידית. חשוב להדגיש: הזמנים המדויקים, כרונולוגיית הקריאות למוקד, והגעת הכוחות – נמצאים כעת בליבת הבדיקה הרשמית, והמשטרה צפויה לפרסם נתונים מוסמכים ככל שהחקירה תתקדם. אך כבר עכשיו ברור שהתיעוד והעדויות יוצרים תחושת כשל קשה, שמסרבת לשקוע.  

בתוך גל העדויות, אחת המטלטלות ביותר היא זו של שמוליק סקורי, ישראלי־אוסטרלי ששרד את הפיגוע, ותיאר בעדות מצולמת כיצד לדבריו המחבלים ירו שוב ושוב והחליפו מחסניות, בעוד שוטרים שנכחו בשטח “קפאו” ולא השיבו אש במשך זמן שנחווה כנצח. “הם יורים, יורים… מחליפים מחסניות… והשוטרים עומדים,” אמר בזעם ובהלם, ותיאר כיצד כיסה את ילדיו בגופו בזמן שהירי נמשך. הדברים הללו – גם אם יתבררו בהמשך כלא מדויקים בפרטי השניות והדקות – כבר הפכו לסמל לרגע של אובדן אמון: תחושה שאזרחים חפים מפשע הושארו “חשופים” מול רוצחים.

במקביל, הרשויות מדגישות כי מדובר באירוע רב־זירתי שהתפתח במהירות ובכאוס מוחלט, וכי שוטרים פעלו תחת סכנה מיידית ובסביבה הומה. ועדיין, עצם הופעת השאלה בפומבי – “למה לא נורה מוקדם יותר?” – היא רעידת אדמה תדמיתית עבור משטרה במדינה שמתגאה בדרך כלל ביכולת תגובה ובשליטה. 

המחיר האנושי הוא החלק שלא ניתן לתקן. בין ההרוגים נמנה הרב אלי שלנגר, בן 41, רב ו”חזן־שליח” בקהילת חב״ד בונדי, ודמות מוכרת ואהובה בעיר. לפי דיווחים באוסטרליה, משפחתו אישרה את מותו, והקהילה תיארה אותו כאדם ששירת שנים רבות כרב וכאיש קהילה. הטרגדיה שלו היא גם טרגדיה אישית חדה במיוחד: לפי פרסומים קודמים ברשתות החברתיות, הוא שיתף לפני כחודשיים את שמחת לידת בנו. הבוקר, הידיעה שהוא נרצח בעת שהוביל אירוע חנוכה – בזמן שעשה את מה שראה כשליחות חייו: לקרב יהודים למסורת ולהדליק אור ברבים – הפכה את מותו לסמל עבור רבים בקהילה: לא רק קורבן, אלא עדות מצמררת למחיר שהאנטישמיות גובה כעת במערב. 

דיווח נוסף שהדהד מאוד, והפך את סיפורו של הרב למסמך כמעט נבואי בדיעבד, הוא על מכתב ששלח לכאורה לפני שבועות לראש ממשלת אוסטרליה, אנתוני אלבניזי, ובו ביקש ממנו לעמוד לצד ישראל והקהילה היהודית. לפי הדיווח, הרב כתב דברים חריפים ומתחננים – והיום, כששמו מופיע ברשימת הנרצחים, רבים מצטטים את המכתב כהוכחה לתחושת הפחד שחיה בה הקהילה. 

 

 

מלבד הרב שלנגר, דווח על ילד יהודי בן 12 שנרצח, ועל פצועים רבים שפונו לבתי חולים באזור. לפי הדיווחים, בין 29 הפצועים יש גם שני ילדים ושני שוטרים. תיאורי העדים על הזירה – “דם בכל מקום”, “אנשים על הקרקע”, “צרחות של ילדים” – נשמעים כמו תיאור מזירת מלחמה. אחד העדים, הארי וילסון, סיפר לתקשורת המקומית כי ראה “לפחות עשרה אנשים על הקרקע” ו”דם בכל מקום”. 

אחד הרגעים הקשים שחוזרים בעדויות הוא סיפורם של שני ילדים קטנים, בני חמש או שש, שמצאו מחסה מתחת למכונית וצעקו שוב ושוב “אמא שלנו, אמא שלנו”. עד ראייה סיפר שניגש אליהם, משך את אמם – שהייתה שרועה מתחת לרכב – והבין שנורתה בעורף ובכתף. לדבריו, הוא נאלץ להפעיל לחץ על הפצעים במשך כ־20 דקות, ורק בהמשך השתלטו חובשים על הטיפול. הוא תיאר המתנה ארוכה עד להגעת אמבולנס, ואמר בפשטות: “זה נראה כמו אזור מלחמה.” גם כאן, ייתכן שהזמנים בעדויות משתנים, אך המהות לא משתנה: אזרחים מצאו עצמם מטפלים בפצועים קשים בזמן שהאירוע עדיין מתגלגל סביבם. 

מן השטח הגיעו עוד עדויות מפרקות לב. חיים לוי, תושב סידני שהיה במקום עם משפחתו והצליח להימלט, תיאר: “זה היה אירוע שחב״ד מארגנים על החוף, כמו בכל שנה. פתאום שמענו פיצוצים, ולא ידענו מה זה. תפסתי את הבן שלי, התחבאנו מאחורי רכב עד שהיריות נפסקו, ואז רצנו למכונית. אשתי והילדה ברחו לכיוון אחר, בלי נעליים – פשוט ברחנו. השארנו שם עגלות ותיקים. אנחנו בהלם.” לוי הוסיף תחושה קשה נוספת, שחוזרת בעדויות אחרות: לדבריו, רמת האבטחה במקום הייתה נמוכה, והתגבורת הגיעה רק לאחר זמן שנחווה כנצח.

אחד המבלים בחוף, ששמע את היריות ורץ להגיש עזרה לנפגעים, סיפר לתקשורת המקומית כי ראה שני ילדים בני חמש או שש מסתתרים מתחת למכונית וחוזרים שוב ושוב על אותן מילים: “אמא שלי, אמא שלי”. הוא משך את אמם שהייתה שרועה מתחת למכונית, והבין שנורתה. “נאלצתי להפעיל לחץ על הפגיעות במשך בערך עשרים דקות… אחר כך הפרמדיקים השתלטו,” אמר. גם אם פרטי הזמנים משתנים בין עדות לעדות, האפקט המצטבר ברור: דקות ארוכות שבהן אזרחים פשוט ניסו להחזיק אנשים בחיים, בתוך זירה פעילה ומדממת

 

בסביבות השעה 18:40, בשעה שהקהל עמד צפוף סביב הבמה, נשמעו לפתע קולות ירי עזים. עדי ראייה סיפרו על ירי רצוף ומדויק שנמשך דקות ארוכות. שני מחבלים לבושי שחור ירו מגשר סמוך לעבר ההמון, כשהם מכוונים לאזור שבו עמדו משפחות עם ילדים.

 

בתוך התופת הזאת, אירוע אחד כבר מוגדר באוסטרליה כנקודת אור נדירה: הגבורה של אזרח מוסלמי מקומי, אחמד אל־אחמד, בן 43, מוכר פירות ואב לשני ילדים. על פי תיעוד שאומת בידי רויטרס ודיווחים נוספים, אל־אחמד הסתער על אחד המחבלים, נאבק בו וחטף ממנו נשק, תוך שהוא מסתכן בחייו. לפי הדיווחים הוא נפצע מירי ופונה לבית חולים, אך פעולתו זכתה לשבחים גורפים מצד ראש ממשלת ניו סאות’ ויילס כריס מינס וראש הממשלה אלבניזי, וגם מצד כלי תקשורת בעולם. “בתוך כל הרוע הזה, ראינו אומץ אישי יוצא דופן,” אמר מינס, והדגיש כי אנשים “סיכנו את חייהם כדי לעזור לזרים מוחלטים.” 

עוד קול שהדהד במיוחד הוא קולו של עורך הדין הישראלי ארסן אוסטרובסקי, שנפצע בפיגוע והתראיין לערוץ 9 האוסטרלי. בעדות שזכתה להד רחב, הוא אמר כי שרד את מתקפת 7 באוקטובר בישראל, אך “מעולם לא חשב שיראה דבר כזה באוסטרליה, ובטח לא בבונדי.” “זה מרחץ דמים… ראיתי ילדים ואנשים מבוגרים נופלים… דם בכל מקום,” אמר, והוסיף שהגיע לאוסטרליה כדי לעבוד עם הקהילה היהודית במאבק באנטישמיות – ונקלע לאסון עצמו. 

ראש ממשלת אוסטרליה, אנתוני אלבניזי, פרסם הודעת גינוי ואמר כי “המראות מבונדי מזעזעים והופכי קרביים”, אך דבריו לא הרגיעו את הביקורת החריפה מצד גורמים בקהילה היהודית, הטוענים כי אזהרותיהם לא נלקחו ברצינות.

 

המשטרה הודיעה כי במהלך הסריקות בזירה אותרו מטעני חבלה מאולתרים ברכב המקושר לחשודים, וחבלנים הוזעקו לנטרל את האיום. במקביל נמסר כי נבדקת אפשרות למעורבות נוספת או “חשוד שלישי”, עניין שמחריף את תחושת האיום ואת ההבנה שמדובר במתקפה מתוכננת – לא בהתפרצות רגעית. הרשויות נמנעו בשלב זה מלמסור פרטים מלאים על הרקע החשוד, אך דיווחים באוסטרליה ציינו כי אחד היורים היה מוכר לגורמי ביטחון – גם אם לא היה “איום ספציפי” ערב האירוע. 

בישראל נשמעו תגובות חריפות. שר החוץ גדעון סער, וכן גורמים נוספים, טענו כי ישראל והארגונים היהודיים התריעו שוב ושוב בפני הרשויות באוסטרליה מפני התפשטות אנטישמיות והסתה מסוכנת – אך לא נעשו צעדים מספקים. כלי תקשורת ישראליים דיווחו על מסרים תקיפים במיוחד לדרג המדיני בקנברה.  הנשיא יצחק הרצוג כינה את האירוע “מתקפה אכזרית על יהודים שבאו להדליק נר ראשון של חנוכה”, וגורמים מדיניים תקפו את קנברה על מדיניות שנחשבת בישראל רופפת מול הסתה ואנטישמיות. גם בתוך הקהילה היהודית באוסטרליה נשמעו אמירות קשות: אלכס ריבצ’ין, אחד מראשי המועצה המבצעת של יהדות אוסטרליה, אמר כי אם המתקפה אכן כוונה במפורש אליהם, “זה משהו בקנה מידה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לדמיין”.  לצד זאת, באוסטרליה עצמה ניכר ניסיון להדגיש אחדות לאומית: ראש הממשלה אנתוני אלבניזי אמר כי מדובר ב”יום שחור לאוסטרליה” ובמתקפה על ערכיה, והבטיח הקצאת משאבים מיידית להגנה על הקהילה היהודית ולמאבק בקיצוניות. 

החקירה, במקביל, ממשיכה להתעמק בזהות המחבלים ובשאלות המודיעיניות. לפי דיווחים, אחד החשודים זוהה כנאביד אכרם, תושב סידני בן 24, ולאחר הפיגוע פשטה המשטרה על ביתו. דיווחים באוסטרליה ציינו כי הוא היה מוכר לארגון המודיעין והביטחון האוסטרלי ונכלל במעקב, אך “לא הוגדר כאיום מיידי” – ניסוח שהפך מיד למוקד זעם ציבורי. כיצד ייתכן שאדם “ברשימה” מגיע למצב שבו הוא מסוגל לבצע מתקפה כזאת בלב מקום ציבורי, בזמן אירוע המוני, עם כלי נשק – ואף עם רכיב של מטענים? 

התגובות באוסטרליה היו מיידיות וחריפות. ראש הממשלה אנתוני אלבניזי כינה את האירוע “יום שחור לאוסטרליה כולה”, ואמר כי מדובר ב”מתקפה ממוקדת על יהודים אוסטרלים ביום הראשון של חנוכה – יום שאמור להיות יום של שמחה וחגיגה של אמונה”. הוא הודיע על כינוס גורמי הביטחון והדגיש: “מתקפה על יהודים אוסטרלים היא מתקפה על כל אוסטרלי.” במקביל, מנהיגים נוספים בעולם גינו את הפיגוע והביעו סולידריות עם הקהילה היהודית.

 

שאלת הכשל המודיעיני: כיצד חשוד שהיה מוכר למודיעין לא זוהה כאיום מיידי, ומה מנגנוני הבקרה שנכשלו בדרך?

 

הטבח בבונדי נתפס גם בהקשר היסטורי כנקודת שבר לאומית. אוסטרליה, מאז טבח פורט ארתור ב־1996 שבו נרצחו 35 בני אדם, החמירה בצורה דרמטית את חוקי הנשק שלה, וירי המוני הפך לתופעה נדירה מאוד. דווקא בשל כך, העובדה שפיגוע ירי רחב־היקף – עם רכיב טרור וחשד גם למטענים – התרחש במוקד תיירותי מרכזי, באמצע אירוע משפחתי, מכוון כלפי מיעוט דתי, זעזעה את המדינה עד היסוד. גם סוכנויות הידיעות המרכזיות מגדירות זאת כאירוע הירי הקטלני ביותר במדינה מאז 1996.

ובתוך השבר הזה, השאלות הקשות הולכות ומתכנסות לשלושה צירים שמסרבים להרפות:
האחד – שאלת התגובה המבצעית בשטח: האם הייתה נוכחות משטרתית מספקת? האם הייתה היערכות מוקדמת לאירוע יהודי גדול בתקופה מתוחה? ומה באמת קרה בדקות הראשונות – האם “המשטרה קפאה”, כטענת עדי ראייה, או שמדובר בתמונת מצב חלקית של זירה כאוטית?
השני – שאלת הכשל המודיעיני: כיצד חשוד שהיה מוכר למודיעין לא זוהה כאיום מיידי, ומה מנגנוני הבקרה שנכשלו בדרך?
והשלישי – שאלת האקלים הציבורי: האם מדינה שחוותה בשנים האחרונות עלייה באנטישמיות, בהפגנות ובהסתה, לא בלמה בזמן תהליכים שהתכנסו בסוף למעשה טרור קטלני?

כעת, כשההלם הראשוני מתחלף בשאלות קשות, שתי חזיתות נפתחות במקביל: חזית החקירה הפלילית־ביטחונית – מי היו המחבלים, מה היה המניע המלא, האם היו שותפים, כיצד הושגו הנשק והמטענים – וחזית השאלות הציבוריות: כיצד התאפשר פיגוע ירי המוני בלב אתר תיירותי מרכזי, במהלך אירוע קהילתי גלוי, והאם הכשל הוא נקודתי או מערכתי. בתוך ההקשר הזה, התיעוד החדש אינו “עוד סרטון” – הוא מסמך שמכריח מדינה שלמה להביט על עצמה במראה, ולשאול איך יהודים נרצחים בחג של אור, בלב עיר מערבית, בעוד קהילה שלמה מרגישה שהיא צעקה – ולא נשמעה.