
חברת מועצת העיר, מוניקה רודריגז, שהובילה את היוזמה, אמרה כי המודל נועד להוכיח שניתן לטפל במשבר חסרי הבית בצורה שהינה גם אנושית וגם יעילה. "זהו רגע יוצא דופן," אמרה. "אנחנו מרחיבים תוכנית שהוכיחה את עצמה — מודל שמכבד את כספי משלמי המסים, מביא תוצאות ומסייע למלא את ההתחייבויות שלנו לתושבים."

הצלחת המודל הובילה את רשות שירותי ההומלס של לוס אנג'לס לאמץ "סל שירותים" חדש ואחיד לכלל העיר, שיקבע כיצד יפעלו צוותי הסברה בקרב אנשים החיים בכלי רכב. עד כה אושרו 11 ספקים שיפעילו את המודל באזורים שונים בלוס אנג'לס, אף שהעירייה טרם פרסמה לוח זמנים מלא לפריסתם
התוכנית, שהושקה בשנת 2022, מתמקדת באוכלוסייה שקשה במיוחד לנתב אל שירותי רווחה: אנשים ומשפחות המתגוררים בקרוואנים. רבים מהם עובדים, שולחים ילדים לבתי ספר ומנסים לנהל שגרה — אך ללא כתובת קבועה וללא יציבות. במקום לנסות להעבירם בכוח או להטיל קנסות, התוכנית מחברת אליהם צוותי הסברה שמציעים פתרונות פרקטיים: טיפול בכלי הרכב, עזרה בניירת, תיקונים, אחסון ציוד — ולבסוף גם תמריצים ממשיים למי שמוכן לוותר על הקרוואן ולעבור לדיור קבוע.
בימים שהפיילוט רק החל, הוא מומן באמצעות מענק צנוע של 350 אלף דולר מקרן הילטון, ובהמשך קיבל תוספת משמעותית של חמישה מיליון דולר ממדינת קליפורניה, כחלק ממאמץ רחב לטיפול במחנות קרוואנים בפקוימה. לאחרונה אישרה מועצת העיר רשימת ספקים שעברו הכשרה על ידי רשות שירותי ההומלס בלוס אנג'לס (LAHSA), מה שיאפשר את פריסת המודל בקנה מידה עירוני.
רודריגז הדגישה כי הצלחת התוכנית נובעת מהגישה האנושית והעקבית לציבור תושבי הקרוואנים. במשך שנים נטען כי אנשים שחיים בכלי רכב אינם רואים עצמם "חסרי בית" — ולכן לא ייענו להצעות דיור. אבל לדבריה, המציאות שונה בתכלית. "שום דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת," אמרה. "האנשים האלה צמאים לקשר אנושי, לשירותי תמיכה וליכולת להאמין שאפשר אחרת."
קים אולסן, המנהלת הביצועית של ארגון West Valley Homes Yes, אחד הגופים המרכזיים המשתתפים בתוכנית, סיפרה כי מהרגע שהצוותים החלו לעבוד בשטח בגישה של הקשבה ושיתוף פעולה — המיתוסים התנפצו. "לקראת העבודה הזו אתגרתי את התפיסה שאנשים לא רוצים דיור," אמרה. "היום ברור לנו: עם הכלים הנכונים, אנשים בהחלט מוכנים לוותר על הקרוואנים ולעבור לבית."
אחת מאותן הצלחות היא סיפור חייה של יולנדה זפאטה. במשך חודשים התגוררה בקרוואן ליד רחוב סן פרננדו רואד, עד שצוות ההסברה פנה אליה. בתחילה התקשתה להאמין להבטחות. "זה לקח זמן ושכנוע," סיפרה. "בעבר פגשתי אנשים שלא עמדו בדיבור שלהם, אז חששתי. לא ידעתי אם הם באמת מתכוונים לעזור או רק רוצים את הקרוואן."
לבסוף העזה זפאטה לעשות את הצעד, הסכימה למסור את הקרוואן, ועברה לדירה בסילמאר בזכות שובר דיור במסגרת תוכנית סקשן 8. היום היא אומרת שהשינוי היה מהותי: "זה עבד נפלא. יש לי דירה משלי. ומאז שעברתי — אני תמיד מנסה לתת בחזרה. ללא התוכנית הזו, אין לי מושג איפה הייתי נמצאת עכשיו."
לדבריה, האתגר הגדול ביותר עבור אנשים שעדיין חיים בקרוואנים הוא מחסום האמון. "כשהאנשים שפונים אליך לא רואים אותך באמת — אתה לא רוצה ללכת אחריהם," אמרה.
הצלחת המודל הובילה את רשות שירותי ההומלס של לוס אנג'לס לאמץ "סל שירותים" חדש ואחיד לכלל העיר, שיקבע כיצד יפעלו צוותי הסברה בקרב אנשים החיים בכלי רכב. עד כה אושרו 11 ספקים שיפעילו את המודל באזורים שונים בלוס אנג'לס, אף שהעירייה טרם פרסמה לוח זמנים מלא לפריסתם.
מה שמייחד את מודל מקרוואן לבית הוא הבחירה להכיר בצרכים המורכבים של משפחות החיות בקרוואנים: עבודה, ילדים, שגרה — לצד עוני, חובות וחוסר ודאות. במקום לראות בהם "בעיה", התוכנית מתייחסת אליהם כבני אדם הזקוקים לגישה מותאמת אישית.
עם הצלחות מוכחות והרחבה קרובה לכלל העיר, לוס אנג'לס עשויה להפוך לדוגמה לאומית — ואולי אף בינלאומית — לדרך פעולה חדשה במשבר חסרי הבית: גישה שמשלבת יעילות, חמלה וכבוד לכספי הציבור, ובעיקר מעניקה לאנשים הזדמנות אמיתית להתחלה חדשה.