בגידה באולימפיאדה: לוס אנג’לס נסוגה מהבטחת שכר של 30 דולר לשעה לעובדי התיירות

לוס אנג’לס – פחות מארבע שנים לפני שלוס אנג’לס תהפוך לבירת הספורט העולמית ותארח מיליוני מבקרים במשחקים האולימפיים של 2028, הנהגת העיר שוקלת צעד שמעורר סערה בקרב העובדים החלשים ביותר בענף התיירות. נשיא מועצת העיר, מרקיס האריס־דוסון, הציג השבוע הצעה לדחות בשנתיים את יישום העלאת שכר המינימום לעובדי בתי המלון ונמל התעופה – מסכום של 30 דולר לשעה ב־2028, כפי שנקבע בחוק, עד לשנת 2030.

המהלך נתפס בעיני מבקריו כפגיעה ישירה בהבטחה שניתנה לעובדים לקראת האולימפיאדה, ואף ככניעה ללחצים כבדים מצד תעשיית האירוח, שנהנית ממעמד חזק בעיר. ההצעה, שלדברי איגודי העובדים “מרוקנת את החוק מתוכנו”, מחזירה לשולחן סוגיה שנראתה כפתורה רק לפני חודשים ספורים.

 

מעבר לשאלת השכר, המאבק הזה נוגע בלב ההבטחה האולימפית. המשחקים צפויים לייצר עשרות אלפי משרות זמניות בענפי המלונאות, התיירות, התחבורה והאבטחה – משרות שלפי המבקרים יכלו להתמלא גם בעובדים זמניים מבחוץ, ואף באנשים שיגיעו במיוחד מחו”ל לתקופת המשחקים. דווקא משום כך, טוענים האיגודים, לעובדים המקומיים מגיעה הגנה ושכר שיאפשר להם להתקיים בעיר היקרה שהם משרתים.

 

בחודש ספטמבר נכשל מאמץ של איגוד עסקים לבטל את העלאת שכר המינימום לחלוטין, לאחר שלא הצליח לאסוף די חתימות כדי להביא את הנושא למשאל עם. החוק נכנס לתוקף, ועובדים החלו לראות את העלאות השכר הראשונות מתוך מסלול שנועד להוביל ל־30 דולר לשעה בשנת האולימפיאדה. כעת, באופן מפתיע, חוזרת ההנהגה העירונית ומציעה שינוי מהותי בלוח הזמנים.

ראונדה מיטשל, דוברתו של האריס־דוסון, מסרה כי נשיא המועצה “ממשיך לנהל שיח עם גורמים שונים במסגרת משא ומתן”, אך סירבה לפרט את הסיבות לשינוי העמדה כאשר פנתה אליה מערכת העיתון “לוס אנג’לס טיימס”.

איגודי העובדים הגיבו בזעם. “זהו יום מביש בלוס אנג’לס,” אמרה איבון וילר, נשיאת פדרציית העבודה של מחוז לוס אנג’לס. “מנהיגים נבחרים מנסים לגזול שכר שעובדים בשכר הנמוך ביותר בעיר נלחמו עליו במשך יותר משנתיים. דווקא עכשיו, כשהעיר מתכוננת לגרוף רווחים חסרי תקדים.”

מנגד, רוזנה מאייטה, נשיאת ומנכ”לית איגוד בתי המלון והאירוח האמריקאי, בירכה על ההצעה וטענה כי הענף זקוק נואשות להקלה בעלויות. לדבריה, בתי המלון עדיין נאבקים להתאושש מהשלכות סגרי הקורונה, מעלויות תפעול גבוהות ומירידה בביקוש לנסיעות. “בתי מלון הם עמוד שדרה כלכלי בעיר,” אמרה. “הצעה זו מספקת הקלה חיונית, גם אם מאוחרת.”

מועצת העיר אישרה במקור, במאי, מתווה של העלאות שכר שנתיות לעובדי בתי המלון ולעובדי נמל התעופה הבין־לאומי של לוס אנג’לס, בעקבות מאבק ממושך של איגודי העובדים. אף שהחוק הוקפא זמנית במהלך קמפיין ההתנגדות העסקי, הוא נכנס לבסוף לתוקף, והעובדים החלו ליהנות מהשלב הראשון של העלאת השכר.

הצעתו החדשה של האריס־דוסון משנה את המתווה: העלאות מתונות יותר מדי שנה, ודחייה של היעד הסופי בשנתיים – אל מעבר לאירוע האולימפי עצמו. דווקא התקופה שבה צפויה פריחה כלכלית אדירה.

האריס־דוסון עצמו תמך בעבר במתווה המקורי ואף סייע לקדמו במועצת העיר. דובריו לא הסבירו מדוע שינה כעת את עמדתו. עם זאת, העיתוי איננו מקרי: ימים אחדים לפני פרסום ההצעה הגישו קואליציות של בתי מלון וחברות תעופה בקשה למשאל עם לביטול מס העסקים העירוני – מהלך שעשוי לגרוע כ־740 מיליון דולר בשנה מתקציב העיר, שמממן שירותים חיוניים כגון משטרה, כיבוי אש ותברואה.

דייוויד הוארטה, נשיא איגוד “שירות יונייטד ווסט”, המייצג עובדי נמל תעופה, הגדיר את העיתוי “אכזרי במיוחד”. “אנחנו מוכנים להיאבק על השכר האולימפי,” אמר.

ההצעה תידון כעת בשתי ועדות של מועצת העיר – האחת לפיתוח כלכלי והשנייה לענייני תיירות – לפני שתובא להצבעה.

מעבר לשאלת השכר, המאבק הזה נוגע בלב ההבטחה האולימפית. המשחקים צפויים לייצר עשרות אלפי משרות זמניות בענפי המלונאות, התיירות, התחבורה והאבטחה – משרות שלפי המבקרים יכלו להתמלא גם בעובדים זמניים מבחוץ, ואף באנשים שיגיעו במיוחד מחו”ל לתקופת המשחקים. דווקא משום כך, טוענים האיגודים, לעובדים המקומיים מגיעה הגנה ושכר שיאפשר להם להתקיים בעיר היקרה שהם משרתים.

תומכי השכר המוגדל מזכירים כי רבים מעובדי בתי המלון ונמל התעופה עובדים במשרה מלאה ועדיין מתקשים לעמוד ביוקר המחיה בלוס אנג’לס, שבה שכר הדירה וההוצאות הבסיסיות זינקו בשנים האחרונות. מנגד, התעשייה מזהירה כי העלאות שכר חדות עלולות להוביל לקיצוצים או לסגירת עסקים.

כך או כך, השאלה איננה רק כלכלית אלא ערכית: האם העיר שתעמוד במרכז הבמה העולמית תבחר להבטיח רווחה לאלה שישרתו את מיליוני המבקרים – או תדחה את הבטחותיה דווקא ברגע שבו הן אמורות להתממש.

ההכרעה סביב ההצעה צפויה לעצב לא רק את עתידם של אלפי עובדים, אלא גם את דמותה של לוס אנג’לס כעיר שמבקשת להציג לעולם אולימפיאדה נוצצת – או ככזו שמתקשה לעמוד בהבטחותיה החברתיות רגע לפני שהאורות נדלקים.