אלפי תלמידים נעלמו מממערכת החינוך של מחוז לוס אנג'לס: גל פשיטות ההגירה מפרק משפחות ומטלטל את המערכת

מחוז בתי הספר המאוחד של לוס אנג'לס מדווח על ירידה דרמטית במספר התלמידים, כאשר 7,000 תלמידים מעבר למצופה נעלמו מהכיתות במהלך השנה האחרונה. הסיבה, לדבריו של המפקח אלברטו קרוואלו, ברורה וקשה: פעולות האכיפה של רשות ההגירה והמכס – איי־סי־אי – מעוררות פחד עמוק בקרב משפחות מהגרות, ומכריחות הורים לעזוב את העיר או להסתתר.

התוצאה היא אובדן מימון עצום למחוז, שעלול להגיע ל־140 מיליון דולר בשנה – סכום שעלול לחסל תוכניות חינוכיות והזדמנויות של אלפי תלמידים.

אך מאחורי המספרים מסתתרת מציאות אנושית כואבת. מריבל, אם חד־הורית שמבקשת להישאר אנונימית, מתמודדת עם החלטה בלתי אפשרית: להישאר בלוס אנג'לס לאחר שבעלה גורש לגואטמלה, או לעקור את בתה בת השש מבית הספר היחיד שהיא מכירה.

"זה משפיע על הילדים," אמרה מריבל בדמעות. "הם מפחדים. הם לא רוצים לצאת לרחוב."
בעלה נעצר בעת שחיפש עבודה מחוץ לחנות 'הום דיפו', והוטס לגואטמלה ימים ספורים לאחר מכן. בתם, תלמידת כיתה א' בבית הספר היסודי אספרנסה, מתחננת לאמה שלא תעזוב את בית הספר — אך המציאות הכלכלית והרגשית של החיים ללא בן זוג הופכת את ההישארות לקשה מיום ליום.

"השיחות שהאם הזו מנהלת עם הילדה שלה, על האפשרות לעקור מהבית היחיד שהיא מכירה — זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת," אמר קרוואלו בראיון לחדשות '7 און יור סייד'.

 

משפחות רבות מפחדות לשלוח את ילדיהן לבית הספר, לפנות לטיפול רפואי, או אפילו לצאת לקניות. רשת הביטחון החברתית שנועדה להגן על ילדים מתפוררת תחת לחץ מתמשך של מבצעי האכיפה.

 

נכון לעכשיו, רישום המחוז עומד על מעט יותר מ־409 אלף תלמידים — ירידה של כ־4% מהשנה שעברה, ו־2% יותר מהצפי. "התחזית הייתה רחוקה מהמציאות באופן משמעותי, והפער הזה קשור לחלוטין לפעולות ההגירה הפדרליות בקהילה שלנו," אמר קרוואלו.

המשמעות הכלכלית חמורה: עבור כל תלמיד, המחוז מקבל כ־20 אלף דולר במימון מדינתי ופדרלי, המשמשים להפעלת תוכניות חיוניות — מכיתות קטנות ותמיכה לימודית ועד ארוחות מסובסדות ושירותי בריאות.
"איבדנו 7,000 תלמידים מעבר לצפוי," אמר קרוואלו. "זה עלול להגיע להפסד של 140 מיליון דולר בשנה אחת. אם המגמה הזו תימשך, מדובר בפגיעה רב־שנתית מסוכנת במיוחד."

אך הסכנה הגדולה יותר אינה כלכלית — אלא נפשית וחינוכית. ילדים רבים חיים במציאות של פחד יומיומי: פחד מגירוש, פחד מאובדן הורה, פחד מיציאה מהבית. מורים מדווחים על תלמידים שאינם מצליחים להתרכז, סובלים מחרדה ובעיות שינה, ומתקשים להתמודד עם טראומות שכבר אינן נדירות.

כשנשאל על טענות כי "אם ההורים היו נכנסים לארצות הברית כחוק, לא היו צריכים לעקור את ילדיהם", השיב קרוואלו כי "שתי טעויות אינן הופכות את המצב למוצדק. יש כאן ילדים מעורבים. המדינה שלנו תלויה בעבודה של מהגרים".

המציאות בשטח תומכת בדבריו. משפחות רבות מפחדות לשלוח את ילדיהן לבית הספר, לפנות לטיפול רפואי, או אפילו לצאת לקניות. רשת הביטחון החברתית שנועדה להגן על ילדים מתפוררת תחת לחץ מתמשך של מבצעי האכיפה.

מחוז לוס אנג'לס — הגדול בקליפורניה והשני בגודלו בארצות הברית — הוא רק מקרה מבחן. מחוזות נוספים ברחבי המדינה מדווחים על תופעות דומות: רישום צונח, תלמידים נעדרים, ומשפחות שעוזבות בחופזה.

הפתרונות, לפי אנשי החינוך, נמצאים בגישה אנושית יותר לאכיפת ההגירה: מדיניות שלוקחת בחשבון את טובת הילדים ואת רווחת הקהילות. רבים מההורים שנמלטים מפחד עובדים בעבודות חיוניות, משלמים מסים, ותורמים באופן משמעותי לכלכלת העיר.

בינתיים, משפחות כמו זו של מריבל ממשיכות להתמודד עם עול כבד: האם להישאר בעיר שבה ילדם מרגיש בבית, אך לחיות בפחד תמידי — או לעזוב הכול מאחור ולהתחיל מחדש במדינה שאינה בטוחה או מוכרת?

מריבל יודעת כי ככל שהימים עוברים, הסיכויים שתישאר בלוס אנג'לס קטנים.
"בת שלי מתחננת שאשאיר אותה בבית הספר," אמרה, "אבל אני לא יודעת כמה זמן עוד נוכל לעמוד בזה."

מאחורי כל תלמיד שנעלם מהסטטיסטיקה נמצא סיפור כמו שלה — סיפור של קריסה שקטה בתוך משפחות מהגרות, של ילדים הנקרעים בין זהות, שייכות ופחד.
המחיר של מדיניות ההגירה אינו נמדד רק בדולרים — אלא בעתידם של ילדים.