
הפגיעה ניתקה את גולגולתו של דייוויד בוקר מבסיס הצוואר, הותירה דימום מוחי, קרעה את אחת מריאותיו וגרמה לפציעות פנימיות קשות — כך לפי דו"ח הנתיחה. הרופאים הכריזו עליו כמת מוחית למחרת. ללא סימן לחקירה משטרתית פעילה, סמית' חיפש לשווא סרטוני מצלמות אבטחה מסניף סמוך של "מקדונלד'ס". במשך ימים עמד על שדרת ג'קסון בתקווה לזהות משאית פורד גדולה עם פנס מנופץ — עד שהסובבים החלו להתייחס אליו כאל אדם שאיבד את שפיותו.
האירוע נותר רשום כתאונת פגע־וברח לא מפוענחת — ובעיני סמית', עוד מוות של הולך רגל באזור מוחלש בעיר.
"אה, טוב, עוד אחד נהרג. זה נפוץ פה", אמר. "זה כאילו חלק מהחיים שם".

החקירה מצאה עלייה דרמטית ב"מוקדי מוות" — אזורים שבהם התרחשו לפחות שלושה מקרי מוות בקרבת מקום. מספרם קפץ מ־275 ב־2010 ליותר מ־825 ב־2023.שדרת ג'קסון היא אחד הכבישים המסוכנים בממפיס — העיר עצמה היא המטרופולין הקטלני ביותר בארצות הברית עבור הולכי רגל. אך התופעה רחבה בהרבה: בשנים האחרונות עלה מספר ההרוגים בתאונות כאלה בשיעור חד.
שדרת ג'קסון היא אחד הכבישים המסוכנים בממפיס — העיר עצמה היא המטרופולין הקטלני ביותר בארצות הברית עבור הולכי רגל. אך התופעה רחבה בהרבה: בשנים האחרונות עלה מספר ההרוגים בתאונות כאלה בשיעור חד.
בין 2010 ל־2023 זינק מספר הולכי הרגל שנהרגו מפגיעות כלי רכב ב־70%. החקירה של העיתון "וושינגטון פוסט", שהתבססה על נתונים פדרליים ואלפי דוחות משטרה, מצאה כי מקרי המוות עלו מ־4,302 ב־2010 ל־7,314 ב־2023.
הזינוק התרחש בעיקר בכבישים רחבים ורבי־נתיבים החוצים שכונות עניות או אזורים מסחריים דועכים — ללא תשתיות בטיחות להולכי רגל.
בשכונות אלו רבים אינם מחזיקים ברכב ונאלצים ללכת ברגל. חלק ניכר מההרוגים היו אנשים במצוקה, לעיתים תחת השפעת סמים או אלכוהול, שניסו לחצות כבישים רחבים במהירות.
הנתונים מציבים את ארצות הברית כחריג בפני העולם המפותח: בעשור שהסתיים ב־2023 ירדו מקרי המוות של הולכי רגל במדינות מפותחות אחרות בכמעט 30%.
החקירה מצאה עלייה דרמטית ב"מוקדי מוות" — אזורים שבהם התרחשו לפחות שלושה מקרי מוות בקרבת מקום. מספרם קפץ מ־275 ב־2010 ליותר מ־825 ב־2023.
הנקודות המסוכנות ביותר התרבו בעיקר במדינות דרומיות כמו טנסי, צפון קרוליינה ואריזונה.
דוגמאות בולטות:
אלבקרקי: 34 הרוגים בשלושה מייל לאורך שדרת סנטרל.
לוס אנג'לס: 33 הרוגים בשדרת ווסטרן, סמוך למרכז העיר.
יוסטון: 36 הרוגים לאורך 3.5 מייל בכביש ווסטהיימר.
טמפה: 67 הרוגים לאורך 12.5 מייל בשדרת הילסבורו.
הקורבנות נעו בין גיל 11 ל־94.
כבישים רחבים עם שלושה נתיבים או יותר הם המסוכנים ביותר — הם מעודדים נהיגה מהירה, ובמהירות של מעל 50 מייל לשעה הסיכוי להישאר בחיים לאחר פגיעה הוא פחות מ־20%.
הסיכון גבוה במיוחד בקרב אוכלוסיות מוחלשות:
הולכי רגל שחורים נהרגים בשיעור כפול מלבנים.
בקרב אמריקאים ילידיים (אינדיאנים), שיעור ההרוגים גבוה פי חמישה.
בשכונות מסוכנות רבות, אחת מכל חמש משפחות אינה מחזיקה רכב.
רכבים גדולים וכבדים — טנדרים, רכבי שטח וג'יפים גבוהים — מגבירים את חומרת הפגיעות. מקרי מוות רבים מתרחשים בלילה, כשהראות מוגבלת.
במחוז בייקרספילד בקליפורניה, לדוגמה, שיעור מי שהוכרזו מתים במקום האירוע קפץ מ־25% ל־70%.
רשויות תחבורה רבות אינן ממהרות לשנות את מבנה הכבישים. מהנדסי תנועה מספרים כי כל יוזמה להאט את התנועה נתקלת בהתנגדות מקומית עזה.
"הגישה בממפיס היא שמכוניות שולטות", אמר ניקולאס אוילר, לשעבר מנהל תוכנית האופניים והולכי הרגל בעיר. "אנשים מתקשים לדמיין אלטרנטיבה".
למרות שממשל ביידן הוסיף תקציבים צנועים לתוכניות שיפור בטיחות הולכי רגל, משרד התחבורה תחת הנשיא דונלד טראמפ מושך בחודשים האחרונים כספי סיוע מערים מסוימות. לפי מסמכים שנחשפו, פרויקט בטיחות בבוסטון סווג כ"עויין לכלי רכב מנועיים" — ולכן התקציב בוטל.
מאחורי אלפי ההרוגים עומדות משפחות שחייהן השתנו ללא היכר.
"כל מספר הוא בן אדם, הוא משפחה, הוא שם", אמר קיגן וייט, שאביו נהרג בתאונת פגע־וברח. "הסטטיסטיקה הזו מלאה באנשים אמיתיים שאיבדו הכול".