מהזוועות בבארי אל הסטודיו בלוס אנג'לס: האמן הישראלי שהפך את הכאב לתערוכה של תקווה וריפוי

כשתומר פרץ נעמד מול מראות הטבח בקיבוץ בארי, הוא לא דמיין שהחוויה הזאת תשנה את חייו ואת דרכו האמנותית מן הקצה אל הקצה. פחות מיממה קודם לכן הוא עוד היה בחתונה משפחתית בלוס אנג'לס, אבל בתוך שעות ספורות עלה לטיסה לארץ הישר אל קיבוץ בארי - שם התנדב עם זק"א בעודו אוחז במצלמה ומביט במציאות שאיש לא יכול להכיל.

"אני לא אשכח את ה-8 באוקטובר 2023", הוא נזכר. "רגע אחד אני בחתונה משפחתית בלוס אנג'לס, רגע אחרי הכל כבר השתנה. הגעתי לקיבוץ בארי, ופתאום אני שם, בלב הזוועה. הריחות, הדממה, הלב הכבד. אתה עומד מול תמונה שלא תיאמן, וזה משנה אותך לתמיד".

בהתחלה הוא בא רק כדי לעזור, אבל משהו בתוכו דחף אותו להוציא מצלמה. "הבנתי שהעולם לא יודע מה באמת קרה כאן. ומה שאני רואה חייב לצאת לאור", הוא מספר. "היו שם מעט מאוד צלמים, והרגשתי שאני חייב לתעד. לא מתוך סקרנות, אלא מתוך אחריות. אפילו דובר זק"א ניסה לעצור אותי, ביקש שאפסיק לצלם. אבל ידעתי שזה גדול ממני. העולם חייב לראות את מה שקרה שם".

 

האמן הישראלי תומר פרץ מצא ריפוי ותקווה דרך המכחול

 

פרץ עוצר ונושם עמוק. "אתה צריך להבין - מה שראיתי שם אי אפשר לתאר במילים. זה מעבר לכאב, זו זוועה שפורמת את הנפש. מאז אותו יום אני נושא את התמונות האלה בתוכי, והבנתי שיש לי אחריות - לא בשבילי, אלא בשביל מי שכבר לא יכולים לספר את הסיפור שלהם".

כששב ללוס אנג'לס, הוא גילה שהשקט בחוץ לא מרגיע את הרעש שבתוכו. "ידעתי שאני לא יכול פשוט לשכוח. הייתי צריך להפוך את הכאב למשהו גדול יותר", הוא מספר. כך נולדה היוזמה ART WILL S8 YOU FREE - פרויקט קהילתי-אומנותי, שמחבר בין אמנות, ריפוי וזיכרון.

בסטודיו שהקים בדאון־טאון לוס אנג'לס הוא פתח את הדלת עבור ניצולים, חיילים ומתנדבים. הקירות התמלאו בצבעים, שמות וסיפורים. כל יצירה הפכה למסע אישי של שיקום. העבודות מוצגות כיום במוזיאון הסובלנות, שם משמש פרץ כ־Artist-in-Residence הראשון בתולדות המקום.

אחת הגישות המיוחדות בפרויקט היא שהמבקרים לא רק צופים, אלא יכולים גם להשתתף על ידי "כתיבה, ציור, או להשאיר מסר. כל צבע הוא רגש, כל מברשת היא עדות. זו אמנות שהיא גם מסמך היסטורי וגם תהליך ריפוי". 

הפרויקט במוזיאון הוליד מיזם נוסף: The 8 Project - תוכנית קבוצתית שמבוססת על ריפוי באמצעות יצירה משותפת. המשתתפים מציירים יחד, לומדים להיות נוכחים, להקשיב ולשחרר, בעזרת מטפלים ויועצי טראומה. "ראיתי חיילים צעירים, ניצולים, ואפילו ילדים - כולם מציירים את הכאב שלהם. בהתחלה יש שתיקה, אחר כך דמעה, ואז צבע. זה רגע שמזכיר לך למה אמנות קיימת בכלל - כדי לאפשר לנשמה לדבר בשפה משלה", מתאר תומר.

 

תומר פרץ והמיזם האמנותי שנולד מתוך הזוועות של ה-7 באוקטובר

 

ההצלחה של הסטודיו שהקים פרץ היא בין היתר העובדה שהוא מצליח למשוך גם תלמידים מקומיים. "ילדים, גם כאלה שאינם יהודים, נחשפים לסיפורים, לראיונות עם מתנדבי זק"א ולציורים של ניצולים. הם לא רק רואים את ההיסטוריה - הם מרגישים אותה. זו הדרך לעורר אמפתיה אמיתית", הוא מספר.

בין ציור לציור, המקום הפך גם למוקד קהילתי פעיל. נערכים בו מפגשים למען החטופים, סדנאות פתוחות ופעילויות יצירה חופשית. באחד המיזמים הבולטים, יצר תומר הדמיה חיה של פציעות ונפגעים בכיכר מרכזית בלוס אנג'לס. "זו לא הייתה הצגה, זו הייתה עדות. אנשים בכו, התחבקו, דיברו. זו הייתה אמנות במובן הכי אנושי שלה".

מהרחובות של ירושלים לגרליות בלוס אנג'לס

תומר נולד בירושלים בשנת 1982 וגדל בשכונה מסורתית בדרום העיר. "לא הייתי ילד קל. מצאתי את עצמי ברחובות, מחפש דרך לבטא את עצמי. הגרפיטי היה הבריחה שלי, והגאולה שלי".

אחרי שירותו כקצין בגולני בתקופת האינתיפאדה השנייה, הפכה האמנות למקלט רגשי. "ב-2012 הצגתי את התערוכה הראשונה שלי בגלריית Quero, ומשם זה התגלגל. זכיתי בפרסים, אבל מה שבאמת חשוב לי זה לא ההכרה - זה האנשים שהעבודות נוגעות בהם".

 

תומר פרץ הצליח להפוך את הפרויקט שלו למוקד קהילתי 

 

לאחרונה חבר תומר לניצולת השואה גבריאלה קרין, בת 94, ליצירה משותפת שעוסקת בזיכרון ובדור ההמשך. "גבריאלה אמרה לי משפט שאני לא אשכח", הוא מספר. "אנשים לא זוכרים הרצאות או מספרים - הם זוכרים אמנות. כי היא נוגעת להם בלב".

וכך, החזון הבא שלו כבר מתרחב אל מעבר לגבולות לוס אנג'לס. פרץ מבקש להביא את הפרויקטים שלו לאוניברסיטאות, ארגונים ומרכזים קהילתיים בעולם. "זה כבר לא רק על אמנות", הוא מדגיש. "זה על חיבור בין אנשים, על תקווה, על האפשרות לדבר על כאב בלי פחד. זה על מי שכבר לא יכולים לספר - ואני כאן כדי לספר בשבילם".

ובסוף, אחרי כל מה שעבר, הוא מסכם: "האמנות לא רק מנציחה את מה שהיה, היא מאפשרת למה שעדיין כואב להתחיל להירפא".