ביג’י ברהאני, בת 48, ילידת אתיופיה, לשעבר חיילת בצבא ההגנה לישראל ותושבת הארלם זה יותר משני עשורים, פתחה את המסעדה בשנת 2014 יחד עם בן זוגה. החזון היה ליצור מרחב שמציג את המטבח והתרבות של יהדות אתיופיה לצד השפעות מן המטבח הישראלי. במשך שנים זכה המקום לביקורות אוהדות ומשך קהל מגוון מהשכונה ומרחבי העיר.
ביג’י ברהאני, בת 48, ילידת אתיופיה, לשעבר חיילת בצבא ההגנה לישראל ותושבת הארלם זה יותר משני עשורים, פתחה את המסעדה בשנת 2014 יחד עם בן זוגה. החזון היה ליצור מרחב שמציג את המטבח והתרבות של יהדות אתיופיה לצד השפעות מן המטבח הישראלי. במשך שנים זכה המקום לביקורות אוהדות ומשך קהל מגוון מהשכונה ומרחבי העיר.
אלא שמאז פרוץ המלחמה בעזה השתנתה האווירה באופן דרמטי. ברהאני מתארת הידרדרות חדה ביחס מצד עוברי אורח ותושבים, שהתעצמה עוד יותר לאחר שהמסעדה עברה לפעילות כשרה וטבעונית לחלוטין בפברואר 2024. לדבריה, שיחות טלפון פוגעניות, קריאות נאצה ברחוב והזהרות ללקוחות פוטנציאליים הפכו לחלק משגרת היום. לא אחת נשמעו קריאות לעבר סועדים: “אל תיכנסו לכאן, זה מקום בבעלות ישראלים, ציונים”. המציאות הזו יצרה תחושת איום מתמדת והרתיעה לקוחות קבועים מלהגיע.
הבידוד של המסעדה בתוך מרקם שכונתי שאינו נהנה מתנועת תיירים ערה תרם לתחושת הפגיעוּת. בניגוד למסעדות בבעלות ישראלית במרכז מנהטן, שזכו לליווי תקשורתי ולמחוות סולידריות פומביות, קפה ציון נותרה במידה רבה לבדה מול גל העוינות. גם כאשר נציגים בעירייה גינו את האירועים וכינו אותם ביטוי של קנאות בוטה, הגינויים לא תורגמו להגנה מעשית או לתחושת ביטחון עבור בעלת העסק והצוות.
המעבר לפעילות של אירועים פרטיים בלבד נועד, לדבריה של ברהאני, לאפשר המשך קיום מינימלי של המקום תוך צמצום החיכוך עם הרחוב. המסעדה תתמקד כעת באירועי תרבות, סדנאות אוכל ומפגשים קהילתיים בהזמנה מראש, מתוך תקווה לשמר לפחות חלק מן המורשת האתיופית־יהודית שהמקום ביקש להציג. אך מדובר גם בוויתור כואב על החזון המקורי: מסעדה פתוחה לכל, שבה אוכל משמש גשר בין תרבויות.
המקרה של קפה ציון אינו חריג בנוף העירוני של השנים האחרונות. אנטישמיות עכשווית אינה מתבטאת רק בכתובות גרפיטי או בהפגנות רועשות, אלא גם בלחץ כלכלי שקט ובהטרדה יומיומית שמכרסמת ביכולת של עסקים יהודיים וישראליים לפעול באופן חופשי. עבור ברהאני, הפגיעה חוצה גם צירי זהות: כאישה אתיופית־ישראלית היא מייצגת קהילה יהודית שממילא זוכה לנראות מועטה בשיח הציבורי, והמסעדה שלה הייתה מרחב נדיר שהאיר את סיפורם של יהודי אתיופיה בתוך הפסיפס היהודי־אמריקאי.
עתידו של קפה ציון במתכונת החדשה אינו ברור. ייתכן שהפעילות המצומצמת תאפשר המשך קיום כלכלי והמשכיות תרבותית מסוימת; ייתכן גם שהלחץ המצטבר יכריע בסופו של דבר את המיזם כולו. אך כבר כעת ברור שהסגירה בפני הציבור הרחב היא הפסד לעיר כולה: פגיעה בחופש התרבותי, בגיוון הקולינרי וביכולת של מרחב עירוני פתוח להכיל זהויות מורכבות.
המסר המשתמע עבור בעלי עסקים יהודיים וישראליים בניו יורק מטריד: גם בעיר שמתהדרת ברב־תרבותיות ובסובלנות, זהות עלולה להפוך לנטל כלכלי ולמקור סכנה. כאשר מסעדה קטנה בהארלם נאלצת לסגור את דלתותיה לציבור בשל הטרדה אנטישמית, לא מדובר רק בסיפור מקומי – אלא באזהרה רחבה על גבולות הסובלנות בחברה האמריקאית של השנים האחרונות.
