ראלי, צפון קרוליינה — סוף השבוע האחרון של משפחת ריברה נראה מבחוץ כמו כל סוף שבוע משפחתי: משחקי קופסה, כדורגל בפארק וביקור בשכונה. מאחורי הרגעים האלה הסתתרה פרידה: זו הייתה הפעם האחרונה שהמשפחה תשהה יחד, לפני שפידל ריברה, שחי בארצות הברית ללא מעמד חוקי במשך שלושה עשורים, עלה על מטוס למקסיקו.

“אני נותן שקט לאשתי ולילדיי,” אמר ריברה לתחנה המקומית של ABC ניוז בראלי. “לא רציתי שהם יראו אותי באזיקים ובשרשראות.”
ריברה, שהגיע ממקסיקו בגיל 18, הוא חלק מגל הולך וגדל של שוהים ללא מסמכים שבוחרים לעזוב מרצון מחשש למעצר. על פי נתוני רשות ההגירה והמכס (ICE), כמעט 60 אלף בני אדם מצויים כיום במשמורת — וכמעט מחציתם ללא עבר פלילי מעבר לעבירות הגירה.

 

לפי מחלקת ביטחון המולדת, כ־1.6 מיליון בני אדם עזבו בשנים האחרונות את ארצות הברית מיוזמתם לנוכח איום המעצר והגירוש. בממשל רואים ביציאות מרצון הוכחה ליעילות ההרתעה.

 

שלושה עשורים “מתחת לרדאר”

במשך 30 שנה הפך ריברה לחשמלאי ועבד באתרי בנייה. לפני 19 שנה פגש את ג’ניפר — מורה למתמטיקה — בריקוד סלסה. לשניים שתי בנות, איזבלה ומקנזי, הלומדות בתיכון.
“כשראינו אנשים נעצרים על ‘שטויות’ — לא פושעים — ומובלים למרכזי מעצר, לא יכולתי לחשוב שבעלי ייגרר לזה,” אמרה ג’ניפר. לדבריה, אף שהיא ובנותיה אזרחיות אמריקאיות וריברה משלם מסים ושומר חוק, לא הייתה דרך להסדיר את מעמדו משום שנכנס למדינה ללא אשרה.

תופעה ארצית: “גירוש עצמי”

לפי מחלקת ביטחון המולדת, כ־1.6 מיליון בני אדם עזבו בשנים האחרונות את ארצות הברית מיוזמתם לנוכח איום המעצר והגירוש. בממשל רואים ביציאות מרצון הוכחה ליעילות ההרתעה.
במקביל מזהירים ארגוני מחקר ומשפט אזרחי כי גירושים המוניים עלולים לפרק כמעט חמישה מיליון משפחות “בעלות מעמד מעורב” — משפחות שבהן לפחות אחד מבני הבית חסר מעמד חוקי.
שרת ביטחון המולדת, קריסטי נואם, אמרה בראשית השנה: “לנשיא טראמפ יש מסר ברור: עזבו עכשיו. אם לא — נמצא ונגרש אתכם, ולא תוכלו לחזור.”

 

 

חיים מפוצלים בין יבשות

ריברה השתקע בבית חדש בחצי האי יוקטן. “הקשה ביותר הוא להתעורר בלי ג’ניפר, לא להכין את הבנות לבית הספר,” סיפר ל־ABC ניוז. הוא מקווה להשתלב בבנייה גם שם.
ג’ניפר והבנות נותרו בצפון קרוליינה כדי לסיים את הלימודים ולהבטיח את זכויות הפרישה של האם. בשל שהייתו הלא חוקית בעבר, ריברה מנוע מלהיכנס לארצות הברית ולהגיש בקשה למעמד במשך עשר שנים לפחות.

המחיר האנושי של המדיניות

“לא ביקשתי דבר מממשלת ארצות הברית,” אמר ריברה. “עבדתי, שילמתי מסים, למדתי אנגלית ובניתי משפחה יפה — ולא דמיינתי שאיאלץ לעזוב אותם.”
סיפורה של משפחת ריברה ממחיש את המתח בין אכיפת חוק קשוחה לבין מציאותן של משפחות מעורבות, ואת אי־הוודאות המתמדת שבה חיות מיליוני משפחות מהגרים. עבור רבים, הבחירה היא בין סיכון מעצר ופירוק המשפחה לבין פרידה יזומה בתקווה לשוב — יום אחד — במסגרת חוקית.