הפרויקט ממוקם בפארק ג'קסון ההיסטורי שבדרום שיקגו, אחד מאזורי הפנאי האהובים בעיר. הוא משתרע על שטח של יותר מ-19 אקר, שטח שבעבר שימש את תושבי הסביבה לפעילויות פנאי, ספורט ופיקניקים, ולכן הבחירה לבנות עליו קומפלקס בטון ענק עוררה התנגדות מצד פעילי סביבה וקהילות מקומיות. לטענתם, המרכז "גזל" שטח ירוק יקר ערך והבטחות השיקום שניתנו בתחילת הדרך לא קוימו במלואן.
לפי התוכניות, המקום יכלול מוזיאון עצום מאבן גרניט בגובה 225 רגל, אולם כנסים, בית קפה, אולפני הקלטה, כיתות לימוד ושלוחה של הספרייה הציבורית - עם גן ירקות ופירות בחוץ. המוזיאון עצמו, שמזכיר במראהו מונולית אפור ומבריק - כלומר מבנה ענק שנראה כאילו נוצר מגוש אחד של אבן, יכלול ארבע קומות של תצוגות מתקופת כהונתו של אובמה, וכן תצפית וגינה על הגג.
הספרייה הנשיאותית של ברק אובמה בלב שיקגו
אובמה הסביר בריאיון לניו יורק טיימס כי הוא ביקש ליצור מקום שימשיך לנשום חיים ולא רק להנציח את עברו: "אני לא מחפש מוזוליאום, וגם לא חגיגה של הנשיאות שלי. אני רוצה שהמקום יעורר השראה באנשים, שירגישו שהם יכולים לשנות את הקהילה שלהם". לדבריו, המתחם יפעל כמרכז קהילתי פעיל עם תוכניות חינוך, סדנאות ומרחבים ליזמות צעירה.
אבל לא כולם רואים זאת כך. משתמש אחד ברשת כתב בביקורת: "הם קוראים לזה 'בית חדש לתקווה', אבל הוא נבנה על פארק שהיה הבית של התושבים. העלויות הוכפלו, ההבטחות נעלמו והקהילה נשכחה". אחר הוסיף בביטוי חריף יותר: "בית שימוש מבטון על סטרואידים". אחרים השוו את העיצוב לסצנות מסרטי סטאר וורס, והסנאטור הרפובליקני טד קרוז הצטרף לבדיחות כשצייץ: "העברת כוכב המוות לשיקגו - מהלך נועז".
התגובות לא עצרו שם. משתמשים נוספים טענו שהפרויקט, שמאחר בכמה שנים וחרג ביותר מ־200 מיליון דולר מהתקציב המקורי, משקף "את אותה ניהוליות שגויה של כהונתו". עם זאת, גם בקרב המבקרים היו מי שהודו שהם מצפים לראות את התוצאה הסופית, ואף שיבחו את הרצון של אובמה "להחזיר לקהילה משהו ממשי".
מן העבר השני של המתרס, היו גם רבים שתמכו בחזון. "נשמע מקום מושלם להרצאות מעוררות השראה ואולי גם לכמה בדיחות אבא", כתב אחד הגולשים. אחרת ציינה בהתלהבות: "איזה יופי! זה הולך להיות מקום פתוח ודינמי לכולם. אני לא יכולה לחכות לראות איך זה יתרום לקהילה".
העיצוב הפנימי של המבנה כולל יצירת זכוכית עצומה באורך 83 רגל של האמנית ג’ולי מהרדו, בהשראת ההיסטוריה האפריקאית והאמריקאית, ועל קירות החוץ יופיעו קטעים מנאומו של אובמה לציון 50 שנה לצעדות סֶלמה למונטגומרי. לפי האדריכלים, צורת המבנה נועדה לשקף ארבע ידיים המושטות כלפי מעלה - סמל לשיתוף פעולה, שאיפה ותקווה.
עם כל הביקורת, הבדיחות והציניות ברשת, נראה שהמרכז הנשיאותי של אובמה כבר הצליח להפוך לאחד הפרויקטים המדוברים ביותר בארצות הברית. בין אם ייחשב בעתיד לסמל השראה קהילתי או למבצר גרניט שנוי במחלוקת – אובמה כבר הצליח להשיג דבר אחד: להחזיר את הדיון על תקווה, שינוי וזהות אמריקאית למרכז השיחה הציבורית.