אבל הפעם, המטרה הייתה בית כנסת – בלב אמריקה.
הרבה מרסיה צימרמן, מנהיגת הקהילה, קיבלה הודעה מהשכנים לפנות בוקר. היא מיהרה למקום וראתה את הגרפיטי במו עיניה.
“התגובה הראשונה שלי הייתה זעם וכאב,” סיפרה. “להאשים יהודים אמריקאים במה שקורה בישראל זה דברי שנאה, זו אנטישמיות. זה לא על הבדלים פוליטיים — זה על שנאה.”
צימרמן הדגישה כי הוגש דוח למשטרת מינאפוליס, והאירוע נמצא בחקירה. אך מבחינתה, הנזק האמיתי כבר נגרם: “המסר שלהם ברור — להפחיד. להרתיע. לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא שייכים כאן.”
סטיב הונגס, המנהל הפועל של מועצת יחסי הקהילה היהודית במינסוטה ודקוטה, תיאר את האירוע כ“מחריד ומחושב היטב”. לדבריו, “זה לא ונדליזם מקרי. מישהו תכנן את זה, בחר את היום, את הסיסמאות, את הסמלים. זה ניסיון מודע לחקות את הטרור של 7 באוקטובר. מבחינתם, טרור נגד יהודים הוא סיבה לחגיגה.”
סטיב הונגס, המנהל הפועל של מועצת יחסי הקהילה היהודית במינסוטה ודקוטה, תיאר את האירוע כ“מחריד ומחושב היטב”. לדבריו, “זה לא ונדליזם מקרי. מישהו תכנן את זה, בחר את היום, את הסיסמאות, את הסמלים. זה ניסיון מודע לחקות את הטרור של 7 באוקטובר. מבחינתם, טרור נגד יהודים הוא סיבה לחגיגה.”
התזמון, בדיוק ביום השנה השנייה למתקפה, לא מותיר מקום לספק: “מי שעשה את זה ידע בדיוק מה הוא עושה,” הוסיף הונגס. “הם רצו להזכיר ליהודים – גם כאן, אלפי קילומטרים מישראל – שאתם מטרה.”
העובדה שהגרפיטי רוסס דווקא על קירות אגף גן הילדים מוסיפה ממד מצמרר נוסף.
“זה לא היה מקרי,” אמרה צימרמן. “הם בחרו מקום שבו ילדים יהודים משחקים, מציירים, שרים. המסר הוא לא רק נגד ישראל – הוא נגד עצם קיומנו כיהודים.”
קהילת Temple Israel נחשבת מהוותיקות והפעילות במינסוטה. היא ידועה בעבודתה הבין־דתית ובמעורבות החברתית שלה. “אנחנו מדברים על שלום, על צדק, על חמלה,” אמרה צימרמן. “ובכל זאת, השנאה הזו מגיעה אלינו לפתח.”
ראש עיריית מינאפוליס, ג'ייקוב פריי – יהודי בעצמו וחבר בקהילה – גינה את האירוע בחריפות.
“השנאה עדיין מנסה למצוא דריסת רגל,” כתב בטוויטר. “אבל היא לא תמצא אחת בעיר שלנו.”
גם מושל מדינת מינסוטה, טים וולץ, התקשר אל צימרמן להביע תמיכה.
“אנשים מושיטים יד, וזה מרגש מאוד,” סיפרה צימרמן. “אבל זה לא מעלים את הזוועה. זה רק עוזר לא להרגיש לבד.”
מאז אוקטובר 2023, בתי כנסת, מוסדות חינוך ועסקים יהודיים ברחבי ארצות הברית הפכו למטרה חוזרת. גרפיטי עם סמלי חמאס, קריאות "Free Palestine" על בתי ספר יהודיים, ולעיתים גם תקיפות פיזיות – הפכו לשגרה מדאיגה.
הסמל של המשולש האדום ההפוך – אותו אחד שהופיע במינאפוליס – הפך לסימן זיהוי במעגלים אנטי־ישראליים קיצוניים. “זה לא סמל פוליטי,” אומר הונגס. “זה סמל טרור. וכשהוא מופיע על קירות בית כנסת – זו לא ביקורת לגיטימית, זו שנאה גולמית.”
צימרמן עצמה מגדירה את עצמה “ציונית גאה” – אבל גם אדם שמייחל לסיום הסבל בעזה. “מי שריסס את הקירות האלה לא מבין את המורכבות. הם לא רואים אותנו כבני אדם,” אמרה.
“אבל אנחנו לא נוותר. נמשיך ללמד, לדבר עם קהילות אחרות, לבנות גשרים. נמשיך להיות גאים ביהדות שלנו ובחיבור שלנו לישראל.”
עבור ההורים בקהילה, זהו רגע קשה במיוחד. הם צריכים להסביר לילדיהם מדוע מישהו החליט לכתוב מילים של שנאה על קירות הגן שלהם. “איך מסבירים לילד בן חמש מה זה חמאס?” שאלה אחת האימהות. “איך מסבירים למה מישהו שונא אותך בלי להכיר אותך בכלל?”
אבל לצד הפחד, יש גם תגובה של עמידה ונחישות. בבוקר שלאחר החילול, עשרות מתנדבים הגיעו לנקות את הקירות, להביא פרחים ולתלות שלטים של אהבה ותמיכה. על אחד מהם נכתב: “את השנאה לא נוכל למחוק – אבל נצבע עליה באהבה.”
המקרה במינאפוליס הוא לא רק סיפור מקומי. הוא תזכורת כואבת לכך שאנטישמיות איננה תופעה של העבר – היא כאן, מתוחכמת, עטופה בשפה פוליטית ולעיתים מחופשת לביקורת.
אבל יש קו ברור: ביקורת על מדיניות ממשלת ישראל היא דבר אחד; חיקוי של סמלי טרור וריסוסם על גן ילדים יהודי – זה דבר אחר לגמרי.
המאבק נגד אנטישמיות הוא מאבק של כולנו – יהודים ושאינם יהודים, דתיים וחילונים, אמריקאים וישראלים. הוא דורש ערנות, אומץ, וחינוך.
כי השנאה, כמו הגרפיטי, אולי קלה לריסוס – אבל קשה מאוד למחיקה.