מלוחמת באנטישמיות בקמפוסים לעורכת הראשית של חדשות סי־בי־אס: המינוי ההיסטורי של בארי וייס

המינוי מגיע במקביל להודעת סקיידנס–פאראמאונט, בראשות דייוויד אליסון, על רכישה בסך 150 מיליון דולר של הפלטפורמה העיתונאית שהקימה וייס בשנת 2022, "דה פרי פרס". וייס תכהן כעורכת ראשית על שני הגופים ותדווח ישירות לאליסון — טלטלה עבור חטיבת חדשות ותיקה שזוהתה לאורך שנים עם ליברליזם מיינסטרימי, והימור על המותג העריכתי המזוהה עם וייס כצנטריזם נוקב ולעיתים פרובוקטיבי.

מעורבותו של אליסון מוסיפה ממד נוסף: הוא בנו של לארי אליסון, מייסד "אורקל" הידוע בתרומותיו הפרו־ישראליות. בחודשים האחרונים זכה דייוויד אליסון לתשומת לב ציבורית, בין היתר על רקע יוזמות הקשורות לרכישת הפעילות האמריקאית של "טיקטוק" — סוגיה שהציבה את משפחת אליסון בצומת שבין תקשורת, טכנולוגיה וגיאו־פוליטיקה.

עבור רבים בקהילה היהודית, מסלול חייה המקצועי של וייס נושא תהודה מיוחדת. זהותה הציבורית נשזרה לאורך השנים בוויכוחים על אנטישמיות, על חופש הביטוי ועל הסברת ישראל. תחת הנהגתה, "דה פרי פרס" בלט בסיקור החוויה היהודית־אמריקאית, במיוחד לאחר ה־7 באוקטובר 2023 — עם פרשנות תומכת ישראל וביקורת חריפה על עליית האקטיביזם האנטי־ישראלי.

 

עבור רבים בקהילה היהודית, מסלול חייה המקצועי של וייס נושא תהודה מיוחדת. זהותה הציבורית נשזרה לאורך השנים בוויכוחים על אנטישמיות, על חופש הביטוי ועל הסברת ישראל. תחת הנהגתה, "דה פרי פרס" בלט בסיקור החוויה היהודית־אמריקאית, במיוחד לאחר ה־7 באוקטובר 2023 — עם פרשנות תומכת ישראל וביקורת חריפה על עליית האקטיביזם האנטי־ישראלי

 

וייס נולדה בפיטסבורג ולמדה באוניברסיטת קולומביה. בראשית שנות האלפיים בלטה כפעילה סטודנטיאלית שניהלה קמפיין נגד מרצים שהואשמו בהטיה אנטי־ישראלית — עימות שקדם למלחמות הקמפוס המאוחרות יותר סביב ציונות וחופש אקדמי. סרט תיעודי שבו הייתה שותפה, "קולומביה אנ־ביקאמים" (תעתיק לשם המקורי), הציג את טענותיה.

הקשר האישי לקהילה היהודית בפיטסבורג העמיק עם הטבח בשנת 2018 בבית הכנסת "עץ החיים" — קהילה שבה חגגה את בת המצווה שלה. וייס הגדירה את האירוע כ"פעמון אזעקה" ושנתיים לאחר מכן פרסמה את ספרה "איך להיאבק באנטישמיות".

בגיל 41 הציבה עצמה וייס כמגינת חקירה חופשית בתוך מוסדות ליברליים וכמבקרת של מה שתיארה כחוסר סובלנות משמאל. בעיתונות המודפסת והדיגיטלית התקדמה בתפקידי עריכה ב"וול סטריט ג'רנל" ו"בניו־יורק טיימס", ושם התפרסמה כביקורת של "תרבות הביטול". מכתב ההתפטרות הפומבי שלה מה"טיימס" בשנת 2020 — שבו טענה לבריונות וקונפורמיות אידאולוגית — הפך לוויראלי והציב אותה כדמות מובילה בעיני רבים המגדירים עצמם כצנטריסטים.

עם הקמת "דה פרי פרס" הצהירה וייס כי מטרתה בית ל"מחשבה חופשית וכתיבה נטולת פחד". האתר צמח במהירות לכוח תקשורת דיגיטלי, משך קהל קוראים גדול ומשקיעים משמעותיים — וגם ספג ביקורת מצד הטוענים כי מדובר במיתוג מחודש של תקשורת ימנית במסווה צנטריסטי.

בתפקידה החדש תביא וייס את גישתה העיתונאית לקהל רחב בהרבה, כעורכת הבכירה המפקחת על הסיקור בארגון חדשות ותיק, שהנכסים המרכזיים שלו כוללים את "60 דקות" ו"סאנדיי מורנינג". במכתב לקוראי "דה פרי פרס" כתבה כי אף שהיא גאה בכ־1.5 מיליון מנויים, "זו מדינה של 340 מיליון בני אדם — ואנו רוצים להגיע לעוד ועוד מהם, במהירות."

המינוי מעורר שאלות על עתיד העיתונות האמריקאית: האם תצליח וייס להטמיע רענון ערכי ומקצועי ברשת חדשות מסורתית? האם תוכל לאזן בין הקול הפרובוקטיבי שבנתה ב"דה פרי פרס" לבין הציפיות מעורכת ראשית של חדשות סי־בי־אס?

מבקריה של וייס טוענים כי היא מייצגת "איזון־לכאורה" שמעניק במה לדעות קיצוניות בשם פלורליזם. תומכיה, מנגד, רואים בה קול אמיץ שמאתגר אורתודוקסיות ומאפשר השמעת דעות מושתקות בתקשורת המיינסטרים.

הקשר למשפחת אליסון מוסיף רובד של פילנתרופיה ועמדה פרו־ישראלית מוצהרת, שעשויים להשפיע — לטוב או לרע — על אופן סיקור סוגיות ישראליות ואנטישמיות במיינסטרים. האם הדבר יביא לסיקור אוהד יותר של ישראל? לדיון שקול יותר באנטישמיות? או שמא יעורר תגובת נגד ויגביר קיטוב? שאלות אלו יעמדו למבחן בזמן הקרוב.

כך או כך, מינויה של בארי וייס מסמן רגע מכונן בתקשורת האמריקאית: ממאבקה המוקדם נגד אנטישמיות בקמפוסים ועד לכיסא העריכה הבכיר של חדשות סי־בי־אס — מסלול הקריירה שלה משקף את השינויים העמוקים בנוף התקשורתי והפוליטי של ארצות הברית.