השופט פרד ביירי, ממחוז המערבי של טקסס, כתב בפסק דינו: "למרות שעשרת הדיברות לא יילמדו באופן פעיל, הקהל השבוי של התלמידים בוודאי ישאל שאלות. נערים מתבגרים, בהיותם סקרנים ומונעי הורמונים, עשויים לשאול: 'גברת ווקר, אני יודע על שקרים ואני אוהב את ההורים שלי, אבל איך עושים ניאוף?'"
החוק, שעבר השנה בבית המחוקקים הנשלט על-ידי הרפובליקנים, דמה לחוק בלואיזיאנה שנפסל ביוני על-ידי פאנל שופטים מבית המשפט הפדרלי לערעורים של המעגל החמישי בניו אורלינס. גם בארקנסו נחסם לאחרונה חוק כמעט זהה.
המשפחות שטענו נגד החוק הדגישו כי הנוסח שנבחר לעשרת הדיברות מבוסס על "תנ"ך המלך ג'יימס" ולא מייצג גרסאות אחרות של קבוצות דתיות שונות. חלק מההורים טענו גם כי ניסוחים מסוימים אינם מתאימים לילדים צעירים, בהם הציוויים "לא תנאף" ו"לא תחמוד את אשת רעך".
הרבה מרה נתן מסן אנטוניו, אחת מהתובעות, אמרה: "בית הספר הציבורי הוא מרחב חילוני, וזה מרגיש כאילו החירויות שלנו נפגעות כשילדים נכנסים לכיתה ומיד נחשפים לדוקטרינה דתית."
התובע הכללי של טקסס, קן פקסטון, שמשרדו ייצג את מרבית מחוזות בתי הספר הנתבעים, כינה את עשרת הדיברות "אבן יסוד במורשת המוסרית והמשפטית שלנו" והצהיר כי יערער על הפסיקה.
החוק הטקסני דרש שתלוי בכל כיתה פוסטר של עשרת הדיברות בגודל מינימלי של 16 אינץ' רוחב ו-20 אינץ' גובה, במיקום "בולט" ובגופן קריא מכל מקום בכיתה. בתי הספר נדרשו לקבל תרומות של פוסטרים כאלה, אך יכלו גם לממן אותם מתקציבם.
התובע הכללי של טקסס, קן פקסטון, שמשרדו ייצג את מרבית מחוזות בתי הספר הנתבעים, כינה את עשרת הדיברות "אבן יסוד במורשת המוסרית והמשפטית שלנו" והצהיר כי יערער על הפסיקה.
בית המשפט העליון ביטל כבר ב-1980 חוק דומה בקנטקי, בנימוק שהוא מנוגד לתיקון הראשון לחוקה. עם זאת, תומכי החוק בטקסס מצביעים על מגמות חדשות יותר, כמו פסיקת בית המשפט העליון מ-2022 שהכירה בזכותו של מאמן פוטבול תיכון להתפלל במגרש לאחר משחק.
התומכים טוענים כי עשרת הדיברות הם מסמך היסטורי שהשפיע על המערכת המשפטית המודרנית, וכי עצם הצגתם בכיתה אינה מהווה כפייה דתית. "התלמידים לא נדרשים לקרוא את הדיברות או לשנות את אמונותיהם," אמר ויליאם פארל, עורך דין המייצג מחוזות בתי ספר.
פסיקתו של השופט ביירי חלה על 11 מחוזות בתי ספר בלבד – בהם מחוז יוסטון (הגדול בטקסס), מחוז אוסטין ומחוז פלאנו. אף שהשפעת ההחלטה מוגבלת גיאוגרפית, היא מצטרפת לפסיקות דומות בלואיזיאנה ובארקנסו ומצביעה על מגמה משפטית ברורה: גם במדינות הדרום השמרניות, בתי המשפט שומרים על עקרון הפרדת הדת מהמדינה.
המקרה מסמל עימות תרבותי רחב בארצות הברית בין תומכי נוכחות דתית במרחב הציבורי לבין אלו הדורשים הפרדה מוחלטת. התומכים רואים בעשרת הדיברות מסמך מוסרי והיסטורי בעל ערך אוניברסלי, בעוד המתנגדים מזהירים מפני ניסיון להדיר דתות מיעוט ולכפות ערכים נוצריים על כלל התלמידים.
הפסיקה הנוכחית היא זמנית וצפויה להישאר בתוקף עד לדיון מלא בתיק. התובע הכללי פקסטון כבר הודיע כי יערער, והמקרה עשוי להגיע בסופו של דבר לבית המשפט העליון, שם תידון השאלה המרכזית: עד כמה רחוק משתרעת הפרשנות של חופש דת על פי התיקון הראשון לחוקה האמריקנית.