דעה: הליכוד (ולא בג"צ או הקרן החדשה) הפך את ישראל למדינת כלל-אזרחיה, ונתניהו החל בספירה לאחור של החזון הציוני

עוד יכתב הספר שיסביר "כיצד ואיך הפכה ישראל למדינת כלל אזרחיה", ספר זה יחייב את הכותב העתידי לעצור ולהקדיש עצמו לכמה נקודות מפנה.

התיקון לחוק השבות של שנת 1970; שטף העובדים הזרים שהגיע מראשית שנות ה-90; עליות מפוקפקות (בלשון המעטה) שהחלו לזרום תחת שלטון הליכוד בשנות ה-80 וה-90, וכמובן תופעת המסתננים שהחלה ב-2009 על רקע העמקת פעולת "הארגונים האזרחיים" במימון אירופי של הקרן החדשה בחסות בג"צ.

בפועל, "הרעים", קרי - הבג"צ, הקרן החדשה, וכו' , אינם אשמים במצב.

הם נולדו, ונועדו, להיות ארגוני-קש אוליגרכיים פסאודו-דמוקרטים במימון אירופי הפועלים מתוך צו-דתי לחסל את עצמאותה ויהדותה של ישראל.

האחריות לא רובצת על כתפיהם משום שהם רק משחקים את התפקיד שההיסטוריה העידה להם - להיות ''הרעים''.

אם נבקש להבין "של מי האחריות", לבלום ולעקב את תוכניותיהם הזדוניות, ומי 'נרדם במשמרת', אזי התשובה פשוטה, מדובר במפלגה שדיברה, וסיפרה לעם היהודי במשך 50 שנים שהיא המגן הבלעדי לעם ולזהות היהודית - אך שברגע האמת - מעולם לא ניסתה לספק את הסחורה, ורק האשימה את "הרעים" (הבג"צ, הקרן החדשה) במצב.

זוהי כמובן מפלגת הליכוד אשר חוסר ההתאמה המדהים אצלה בין 'מילים, סיסמאות והבטחות', ובין 'מעשים בשטח',  במשך 45 השנים החולפות, בנושא ה"מדינה היהודית", הינו כה שיטתי, כה בלתי ניתן להסבר רציונלי, עד שאדם בעל דימיון מפותח יניח שמדובר במנגנון פסיכולוגי של ה-CIA שעומד ביסוד הסתירה בין כוח השכנוע של המפלגה הלאומית הליברלית, ובין פעולותיה בשטח. או סתם עיוורון מצביעיה.

הכל לכאורה, כמובן.

אכן, דווקא בתקופה קריטית זו שבין 2008-2022 שבה

1. ישראל הפסיקה להיות מדינה יהודית ברמה הדמוגרפית (חוק השבות, המצאת יהודים, מסתננים, עובדים זרים, אשרות שהייה, ושאר ירקות)
2. הפסיקה להיות דמוקרטיה-ליברלית ברמת הממשל (מערכת המשפט האוליגרכית)
3. ובזמן שמצבה הביטחוני-אסטרטגי למול האיומים הצבאיים הפנימיים והחיצוניים הוא הגרוע ביותר מאז 1966                                                        דווקא אז, על רקע הסחת-הדעת של המלחמה באוקראינה, השיח הציבורי בישראל גלש (באופן כה נוח לאליטות, ותודה לדודי אמסלם ולאנשי ליכוד אחרים) למקומות שטחיים של "אשכנזים מול מזרחים" כאילו לא עברו 74 שנים מאז קום המדינה, וכאילו איננו ניצבים בתקופה גורלית לעתיד המדינה.

למרות שאנו אוטוטו מגיעים למיזוג גלויות מוחלט, העדתיזציה של השיח הציבורי בשנת 2022 (באדיבות מספר חברי ליכוד), נובעת מהעובדה שיהדות ארצות-האסלאם, מלבד ש"ס (שגם היא יצירה ליטאית) טרם העמידה חלופה עצמאית או מתחרה לשיטות הממשל, המשפט, והכלכלה האירופאיות שייבאו לכאן מייסדי המדינה האשכנזים.

כפי שהסברתי במקום אחר, דור המייסדים של מפא"י נטל מבריטניה שיטת ממשל (דמוקרטיה פרלמנטרית), מגרמניה שיטה אידיאליסטית (ציונות-סוציאליסטית), ומתלאות ההיסטוריה היהודית את הצדק והכוח הנצרכים כדי להטמיע מערכות אירופאיות המבוססות על שלטון החוק, הפרדת רשויות, ולאומיות חילונית - בקרב אוכלוסיית עולי ארצות האסלם - מבלי לשאול לדעתם.

לאחר ביצוע ה'ישראליזציה' לרעיונות האירופאים טרם הקמת המדינה, הכנסת העולים לתבניות המערביות בשם 'הממלכתיות' היתה 'טבעית'.

כך יצא, שהרוב הדמוגרפי מבין יהודי ישראל, קרי יוצאי עדות-המזרח, מתנהל עד היום, לפי צורות מחשבה-ציבורית אירופאיות-נוצריות שאומצו בשלב מסוים בהיסטוריה ע"י האשכנזים שייסדו את המדינה, ואשר "נכפו" עליו.

המערכת הפוליטית הליברלית-נוצרית, שעבור האזרחים ממוצא אירופאי, היתה יותר מוכרת מכפי שהייתה עבור היהודים ממוצא אפריקני-אסייתי, סייעה לאשכנזים (לפחות בראשית המדינה) להסתגל ולפעול ביתר קלות בתוכה.

אך העובדה שמבנה הכוח והערכים של החברה היהודית בישראל, היה זר לחצי מאוכלוסייתה - גם הצמיח תסכול אמיתי, שאת הדיו אנו שומעים עד היום מדודי אמסלם מירי רגב ודומיהם מהליכוד, שבמקום לצעוד בגאון ולהציע רעיונות פוליטיים חדשים כדי לפתור את המשבר הדמוגרפי, דמוקרטי, וביטחוני שישראל שרויה בו (ושאליו נכנסה באדיבות הליכוד) - החלו לנצל עובדות היסטוריות על ראשית המפעל הציוני, כדי לייצר זעם והון פוליטי - תוך שהם מאשימים את הפיכת ישראל למדינה לא יהודית - דבר שנעשה באמנות על ידי הליכוד - על נפתלי בנט.

כן, הם ממשיכים להלין על הדרה, השתקה, ודיכוי גם כשהמדינה כבר בדרך ליום עצמאותה ה-74, וגם שמתוך 74 שנים אלה הליכוד היה בשלטון לפחות בחצי מהזמן.

לכן אבקש עתה להזכיר לקוראים עובדה מדהימה - והיא שדווקא יהדות ארצות-האסלאם הליכודיניקית, שחסתה בצל נתניהו, היא זו שהפכה אותנו בפועל, בתמיכתה הבלתי-מסויגת בו, את מדינת ישראל היקרה שלנו, למדינה שאינה-יהודית, עם צבא מתפורר, ועם מערכת משפט דרקונית - בתמיכתה העיוורת בממסד ריקני ורווי מלל.

אכן, דווקא היסודות הסוציולוגים האלה, שמיוצגים לדאבוננו לא אחת בידי אותם "קורבנות מקצועיים", כפי שאבקש לטעון במאמר זה, הם הסיבה לכך שישראל נשארה מדינה חילונית-אירופית הנתונה לגחמות ארגונים אירופאיים והמנוהלת באמצעות מנטליות פוליטית גרמנית, שמטרתה היא הפיכת ישראל למדינה לא-יהודית.

ישראל, מדינה שבעבר היתה בידיים של מפא"י החילונית-אירופאית-אוליגרכית שעוד היתה יהודית, עברה בעזרת הליכודניקים להיות מדינה הנתונה בידי הבג"צ החילוני-אירופאי-אוליגרכי, שכבר לא מעניינת אותו יהדות המדינה - ובעזרת הליכודניקים היא גם תישאר ככה עד "שאחרון יכבה את האור".

טענתי היא כדלקמן:

אלמלא הברית בין עליית יהדות האסלאם ובין הרביזיוניסטים האשכנזים שנוצרה בשנת 1977 (אם כי התהוותה כבר בראשית שנות השישים), הימין החרדי דתי/גאולי האשכנזי היה מגיע בערך בסוף שנות ה-80 לשיוויון דמוגרפי עם 'האשכנזים של מפא"י'.

משם אותו ימין אמוני-אשכנזי היה יוצא למאבק תרבותי, חוקתי, נחרץ ומובהק בלא פטפוטי ממלכתיות מיותרים בסגנון הנהגת הליכוד, למען השגת שליטה טוטאלית במערכות המדינה, כחלק מהשגת השליטה במערכות אלה, הלה היה מוותר מיד את חוקי ההגירה ואת האקטיביזם המשפטי - וישראל עוד יכולה היתה להישאר יהודית ברמה הדמוגרפית.

טענתי מתחזקת לאור ידיעת מורשת אגודת ישראל וגוש אמונים, שבלי הצורך במלל הרביזיוניסטי הריק מחד, ומבלי הצורך בניסיון 'המסורתיים הליכודניקים' להשתלב מאידך, היו מנערים מעצמם כלאחר-יד ובביטחון מוחלט את שיטות המשטר הליברליות (הבריטיות) והאירופאיות-נוצריות (ההיגליאניות-גרמניות) שירשה מדינת ישראל ממפא"י ושהמשיכו לתוך מדינת הבג"צ, ואיפשרו את הדה-יהודיזציה השיטתית של ישראל.

הסיבה שזה לא קרה, היא שהמזרחיות-המסורתית שהרכיבה את רוב מניין מצביעי הימין ו'פקידות המדינה', והרביזיוניזם-האשכנזי ברמת ההנהגה המדינית, אשר ירשו את השלטון מאז 1977 חלקו למעשה את אותו DNA פוליטי של ציונות הצהרתית (דקלרקטיבית), קרי, ציונות של מילים, ולא ציונות של מעשים או מה שאני מכנה 'ציונות מנווטת'.

קרי, ציונות שחזקה בדיבורים ובכסף - לא במעשים ובאידיאלים - או כפי שקרה לרביזיוניסטים בן גוריון - "ציונות המלל".

זו ציונות שברמה ההיסטורית (מלבד שירות צבאי) פאסיבית בביצוע חלוצי – ולכן חסרת כוח בהתמודדות חזיתית עם הערכים הליברליים שאימצו יורשי ההגמוניה המפא"יניקית בביהמ"ש העליון.

חולשת הרביזיוניסטים והמסורתיים הרסה את האג'נדה החרדית, ואת החזון הדתי-גאולי - שאפיינו ציבור שזיהה את כוונותיו של אהרן ברק כבר לפני 35 שנים.

שכן חולשה זו הפכה את המחנה הסרוג והמחנה החרדי לתלוי בהנהגה, ובהמון-עם, שאינם יכולים לעשות דבר להבטיח את האינטרסים היהודיים של המדינה.

כך יצא, בפרדוקס אירוני של ההיסטוריה, שאלמלא הרביזיוניסטים והמסורתיים, מדינת ישראל, היתה, עוד טרם העליה הרוסית של 1990, הופכת למדינה יהודית בפועל.

זאת משום שהחרדים, ברמת הערכים, והכיפות הסרוגות ברמת הביצוע, פשוט היו "מפרקים לחתיכות", את מה שמכונה בחוגים 'ביקורתיים' הדור השני של "השמאל הליברלי הלבן".

כך, החרדים והסרוגים לא היו הופכים לשבויים בידי ליכודניקים שבעצמם רוצים להפוך לחלק מה'בורגנות הזעירה' של האליטה הליברלית המתיוונת של הקאסטה המשפטית המבצעת דה-יהודיזציה במדינה, או לחילופין למנהיגי ימין רביזיוניסטיים שסוגרים דילים עם הבג"צ והיועמ"ש.

האמת היא שאלמלא הימין הרביזיוניסטי/מסורתי היה ממלא את שדרות הבירוקרטיה, השיטור, הצבא, והמשפט.

והרביזיוניסטים ממלאים את שדרת ההנהגה - ובמקומם, היו יושבים החרדים, הדתיים, והחרד"לים - משהיתה בידם היכולת הדמוגרפית להכריע את המאבק, אזי העימות הבלתי-נמנע בין שיבת ציון יהודית ושיבת-ציון קוסמופוליטית - היה מתרחש.

ומי שמנעו זאת היו המסורתיים ברמה הדמוגרפית, והרביזיונסטים ברמת ההנהגה הפוליטית.

כך ישראל היתה הופכת מידית למדינה יהודית וכשרה הנשלטת על ידי ימין חזק, ולא מדינת כל-אזרחיה שליש-דמוקרטית שבראשה מנהיג 'ימין' שקונה סיסמאות מהמדף, הופך את ישראל לא-יהודית, ושחסידיו חיים במציאות מקבילה של 'מדינה יהודית' אף שבפועל ישראל הפכה למדינת כלל-אזרחיה כבר בראשית העשור הקודם תחת הנהגת נתניהו.

המשותף לרביזיוניסטים ולמסורתיים היתה היותם ימניים (הצהרתית) ויהודיים (זהותית), לצד היעדר היכולת להפוך תודעה פוליטית מודרנית למעשים שמחייבים את הנהגתם.

אלה ואלה ניקו וצחצחו באופן הטוב ביותר את השטיח לא רק עבור שליטת מפא"י עד שנות ה-70, אלא גם עבור שליטת אהרן ברק מאז שנות ה-90.

בלעדיהם, המאבק שבין 'גוש אמונים ושלום עכשיו', בין 'מרצ ומפד"ל' על ההגמוניה במוסדות החינוך והמשפט – ואולי אפילו – השם ירחם - הצבא – היה מוכרע.

אלמלא הבורגנות המסורתית שהשתלבה בדורות האחרונים, מעין אלטלנה מודל 1985 בה שאלת זהותה היהודית במסגרתה של מוסדות המדינה היתה מתרחשת כבר.

האירוניה היא שאלה המכנים עצמם 'ימנים' הם בדיוק הסיבה שהעימות הבלתי-נמנע הזה לא התרחש.

זו טרגדיה היסטורית העובדה שאידאולוגית, והיסטורית, אין להם מה למכור בשטח, וחרדת-הגלות היא השולטת בם לבד מרצונם להיראות כיסוד מתון וממתן.

הברית המסורתית-רביזיוניסטית העלתה ציבורים שמדברים בשם דברים (ארץ ישראל השלמה) שמלבד אחוז קטן מהם, לא באמת מוכנים או מסוגלים להרים מחרשה אחת עבורם.

הם היו ונשארו יסוד קולקטיבי נשלט ופאסיבי בתולדות הציונות.

ציונות של נורמליות, שגרה, בורגנות, רוטינה - יש בזה דבר טוב דווקא - אך אין להתעלם מהאקטיביזם שניצח אותם הן בימי מפא"י והן בגרסתו הליברלית לכאורה – בימי אהרן ברק.

בימי מפא"י היו האלה המעשים ששלטו בדיבורים, ובימי אהרן ברק הדיבורים ששלטו במעשים. בשני המקרים הרביזיוניסטים והמסורתיים היו הנשלטים שאי-היכולת שלהם לקבע סדר יום היא שהובילה להתפרצויות של דודי אמסלם, כשברקע הוא עצמו שותף במפלגה שביצעה דה-יהודיזציה לישראל.

הימין מכיר טוב יותר את רינה מצליח ודנה וויס ועמית סגל מאשר את חזון ארגון 'תורת המדינה', או ארגון 'חותם' או ארגון 'רגבים' או כל ארגון שעושה עבודת קודש עמוקה למען כיבוש הארץ והנכחת היהדות בחיי העם בארצו. ואכן, השיעבוד למשפטנים הוא כשיעבוד לתקשורת – כאן ושם מדובר בסימפטום, במפלט, מהריקנות האיומה שמובילה כל מערכת בחירות לשיעבוד מרצון שנועד למחות את החלל העצום שבאין חזון ציוני להגשמה.

השנאה לבנט ולסער? היא לא על שהם "בגדו" אלא, על שעשו זאת ב"סטייל" שכזה עד שהצליחו למלא את החלל שבקרב ליכודניקים רבים שראו איך הערכים שלהם נמכרים במשך 35 שנה לבג"צ אבל בלי ה'כבוד'. והינה, עתה סער ובנט מוכרים לכאורה את ערכיהם ונכנסים בדלת הקדמית.

לכן השנאה כלפיהם היא גם כעס על אפליה, בשילוב מעט קנאה סמויה.

במובן הזה – יש לסער ולבנט אומץ שאין לאף ביביסט בעולם. הם הלכו עד הסוף עם ריקנות הרביזיוניזם הדקלרטיבי, והותירו את ביבי מאחור עם אמסלם - בכנות? שח-מט.

אין מקום לסימפטיה לחברי כנסת שהשתעבדו מרצון בשל אינטרסים צרים. כתבתי שבשלב זה הימין מנצל מספר חברי כנסת מרקסיסטיים שאוהבים לדבר על 'עדות' באותו אופן בו אדם חזק מנצל אדם חלש, אדם בוגר מנצל קטין, או אסטרטג מנצל אדם חם-מזג שאינו פילוסוף - וכל זאת בעבור שיכנועים קואליציוניים ויצר נקם בבנט וסער ששיחקו אותה ברמה השלטונית.

העבד מוגדר לא רק כמי שאינו יודע לשלוט, אלא גם כמי שאינו יודע למרוד באדונו. בכך הימין אימץ את השיח העדתי של אמסלם, ומלביש עליו את דמות העבד שהוא עצמו הוא בהיסטוריה הציונית.

אבל אולי אמסלם חכם מכולם - יכול להיות שהוא כבר עלה על הבלוף הגדול. וכל הכבוד לו.

אך השר לשעבר אמסלם, עם כל הסימפטיה שרבים מגלים כלפיו, הוא גם קצת התוצר של הרביזיוניזם והמסורתיות.

תופעות שמדברות על צדק וכוח, אך שסובלות מהיעדר כוח שמוביל להיעדר צדק.

תופעה שהשפה היחידה שלה היא שפת כוח וצדק שהם אינם מסוגלים לבטא כראוי.

אז אם לא חרדי או דתי, אולי כבר עדיף להיות שמאלני בישראל?.

45 שנות ליכוד ואהרן ברק הוכיחו – אין באמצע.

זה עבד או מלך.

הימין מבין שלא יכול להמשיך להיות עבד כי ימלוך. הוא נשאר עבד, והמלך חכם וחזק ממנו, והמלך הזה אינו נתניהו.

הוא גם אף פעם לא היה נתניהו.

ישראל היא מדינה לא יהודית ברמה הדמוגרפית, לא דמוקרטית ברמה השלטונית, וכבר לא מרתיעה ברמה הביטחונית את הערבים הקיצוניים שבשטחה, או את מדינות האזור.

הספירה לאחור החלה בעידן בגין שהעלה את היסוד המסורתי והרביזיוניסטי לשלטון. 

האמינו לי - הוריי קראו לי יאיר - ע"ש יאיר שטרן הי"ד.

איני כותב דברים אלה בשמחה.

לפחות נוכל לומר שבחורבן ישראל כמדינה יהודית הליכוד הותיר את חותמו בהיסטוריה הציונית.

לתגובות: Yairkleinbaum@gmail.com