דעה: הימין הישראלי הגיע לנקודת רתיחה - אבל השלשלאות (עדיין) חזקות ממנו

כל אדם סביר רוצה להאמין כי במידה ויקלע לקונפליקט בין 'מדכא' ו'מדוכא' – הרי שמצפונו הטוב יאפשר לו לבחור בצד המדכא, והוא יזעק בגאון למען עשיית הצדק עבור המדוכא אשר קול נאקתו הושתק.

הוא יבחר, ב''אנדרדוג'', וזאת במידה וברור שהצד המדוכא אכן מצא עצמו נרדף על לא עוול בכפו, וכי לא מדובר - לצורך הדוגמה הקיצונית - בשבוי מלחמה גרמני, שאך לפני שבוע ביצע פשעי מלחמה ולפתע, בשל שינויים בשדה-הקרב, הפך לאנדרדוג בידי חיילי הצבא האדום.

במקרה שכזה ברור ש''האנדרדוג'' הגרמני אינו ראוי לרחמים, משום שבטרם התהפכו היוצרות, הרי שהוא עצמו השתתף בפשעים מפלצתיים שבוצעו כנגד אנדרדוגים חסרי-ישע - מעשים שבביצועם איבד את הזכות לקבל פריווילגיות של ה-'חלש' בסיטואציה שהתהפכה זה עתה.

עד כאן ברור שסטטוס ה'אנדרדוג' כשלעצמו, הינו לחלוטין זמני, ותלוי-היקשר, וכי לא מדובר בשום סטנדרט יציב להבטחת צדק או מוסריות לאורך זמן או בכל מצב.

ובתוך כך, מימי אברהם אבינו, חמלה לחלש הינה תחושה אינסטינקטיבית ובריאה החש כל אדם מוסרי ומצפוני כשהוא נתקל באדון המייסר עבד בשוטים.

כל אדם אשר זוכר את מקרה משה רבנו, ואת האופן בו טיפל במצרי אשר הכה את העבד העברי במצרים - יודע זאת.

עתה לא רק שאבקש לנפץ את האשליה הדיכוטומית שה'אנדרדוג' הוא בהכרח המוסרי, אלא אבקש לטעון, שבדמוקרטיות ליברליות אין מקום למשוואה זו משום שברמה הפוליטית והמוסרית, איננו עוסקים ב'אדון מול עבד', 'אנדרדוג מול הגמון' אלא ברצונות האוטונמיים של הפרטים.

בממשל דמוקרטי-ליברלי סדרי שלטון – גם אם לא מוחקים לחלוטין את הדיכטומיה הקיומית הנצחית שבין בעל השררה, ואובייקט השררה – לכל הפחות מאלחשים פערים אלה באמצעות הבטחת שמירה אוניברסלית על חופש הביטוי, הקניין, והתנועה, כמו גם על הזכות להצביע לכל אדם במדינה בלא הבדל דת גזע ומין.

במסגרת זו 'האדונים' ו'העבדים' מסכימים כי קיים שיוויון בפני החוק בשם החירות והזכויות של כל אחד מהם, וכי הנחת היסוד המוסרית המשותפת היא שהחוק נועד להבטיח גישה לא רק לזכויות הפרט, אלא גם לזכותו להיות מיוצג בפרלמנט ולחוקק (אלא אם כן בג"צ פוסל אותך כמובן).

אמנם נכון שבישראל אין חופש ביטוי אמיתי (וראה את ההגדרות הנדיבות ל'לשון הרע', ואת חוקי המעצר המנהלי וכדו') ונכון שהדמוקרטיה הליברלית נחטפה ע"י 'כנופיית שלטון החוק', אך כמו שכל ימני בן 14 עם קצת מודעות עצמית כבר יודע לדקלם, דברים אלה התרחשו בעיקר ובזמן ממשלות הימין – קרי, במקרה שלנו, ''העבדים", הינם קבוצת-רוב החיה במדינה דמוקרטית, שקיבלה בזכות ולא בחסד שיוויון-זכויות בפני החוק, לחוקק, לייצג, למשול, לגבות מיסים ולצאת למלחמה – ולא רק שהמשיכה לבחור בשיעבוד - אלא שרבים מאנשיה , כולל שוטרים, חיילים, ונציגי הציבור עשו כן בחדווה עצומה.

תירוצים מ''איילת שקד'', ''אהרן ברק'', ''כחלון וליברמן'', ועד "אין לו 61", לא יעזרו.

המציאות הזו קרה בדיוק כמו הקור שבא במגע עם השלשלאות בהן כבולים העבדים לקיר הממלכתית שלהם. גם צלילי הנחמה שהם ישמיעו אינה אלא רטוריקה זולה, מתלהמת שרק משתיקה לרגע את צלילי שקשוק השלשלאות הקיימות מאז ומקדם.

לכן, בשלב זה, עלינו לשאול שאלה עמוקה אך פשוטה.

האמנם יש לרחם על עבדים הבוחרים בהמשך השיעבוד במסגרת דמוקרטית-ליברלית?. (וכן אני יודע על אלשיך, מנדלבליט, וניצן - אבל גם בארה"ב מרגלים בזרוע השיפוטית/מודיענית אחרי אזרחים בלא צווי שופט, וגם זה נעשה בחסות ובהסכמת "העם").

ועוד קושייה - האמנם משה רבנו היה ממית את בעל השוט המצרי לו ידע כי מדובר במערכת-יחסים הסכמית בין המצרי והעברי?.

במובן זה, הימין הישראלי, כמעט ושכח לחלוטין, כי למרות שאהרן ברק המציא חוקה יש-מאין, מינה את הפקידים למושלים, במסגרת חוקה מומצאת שיצר מתוך חוקי היסוד של 1992, שהפכה במעשה אלכימיה אנטי-דמוקרטי ב-1995 לחוק עליון, הרי שזו המסגרת שהימין מסכים לה, בדיוק כמו שהוא הסכים למינוי מנדלבליט, אלשיך וניצן בימי נתניהו 

סיסמאות כמו 'ממלכתיות', 'שלטון החוק' עשו את שלהם. והם גם ימשיכו לעשות את שלהם כמו הצללים המוקרנים על מערת אפלטון הישראלית.

אפשר לקרוא להן תעמולה בידי אליטה אחוסל"ית מתוחכמת השולטת באמצעי הכוח והשפה עד מחר - בפועל, ההמון הימני, בשל פחד (מוצדק אולי?) מ'שבירת הכלים', ממשיך לשתף פעולה עם הסיפור, תוך שהוא מתלונן על כיוון העלילה - ולא רק הוא, אלא גם מנהיגו.

קרי, לא מדובר במשוואה מרקסיסטית שאפיינה משטרים רודניים בני המאה ה-19 במרכז אירופה, שבה קיים מעמד 'מנצל' ומעמד 'מנוצל', מדובר בדמוקרטיה הנותנת לעבדים (במיוחד שיש להם 60% מהעם), לשנות את מציאות חייהם בכל רובד ורובד.

הם פשוט לא יודעים איך.

ויש לשאול האם במידה והעבד מתמיד לבחור בשיעבוד – האם יש לו למי להלין באמת, והאם עלינו להמשיך לשתף עימו פעולה בבכיינותו השיטתית כשהוא עצמו לא מבקש/מסוגל לשנות את עלילת-העל המנהלת את חייו?.

לנו כאוהבי אנדרדוג יהודיים ומוסריים – עומדת דילמה, האם להמשיך לתמוך בציבור/מחנה, שלא רק בוחר שלא לנתק את שלשלאות השיעבוד, אלא שרק מצביע עליהם וחושב בכסילותו, שהאדון ישחררו, או לחילופין שעצם הבכי יהפוך את השמאל העקום לישר יותר?.

או שמא עלינו לפנות עתה למפלגה המודעת למצב הדברים, כמו מפלגת הציונות הדתית, להתפקד ולהצביע עבורה - גם אם אנחנו, כמו עבדכם הנאמן 'חילוניים'?.

מכאן (גם) נבעה ביקורתי כלפי נתניהו כל השנים.

האיש המבריק שמלבד הפיכת ישראל למדינת כלל אזרחיה באמת העניק תחושה שהינו 'ספרטקוס', האיש שגילם את תפקיד מלך העבדים בצורה מושלמת – מלבד ברמה הכלכלית, הרי שהוא לא עשה רבות, לשחרר את מעמד-העבדים-הימני מכבלי אי-המשילות, או מתודעת העבד העמוקה בה הוא שקוע.

זה לא יפריע לאבישי בן חיים לרייר על נתניהו.

הבכי והנהי של גלית דיסטל בציוציה, נאומים חוצבי להבות וכמעט 'נקמניים' של דוד אמסלם, עלולים להישמע אמינים ביותר, אלמלא היינו שומעים טענות זהות כדוגמתם שנים רבות לפני כן, והיו עוד יותר אמינים לו היו מתרחשים בתוך מטע עבדים ולא בתוך פרלמנט דמוקרטי.

ואולי, ככל שספרטקוס נעמד על הצלב, ועדיין לא החליט אם לחתוך מהסנאטורים האמיתיים של רומא/ירושלים (ברק ומנדלבליט) ולהכריז על "מרד עבדים" של אמת, כל שיישאר בתודעת העבדים הללו היא עצם חולשתם, והחוזק (לכאורה) של מנהיגם?.

וכאן נשאלת השאלה, האם עלינו, כיהודים נאמנים, למרות שאנו רואים את האסונות שהשמאל מוביל אליהם, לחבור ברמה הטקטית לגורמים חלשים כח"כים ימנים מהליכוד?.  קרי, ברור שהטיעונים הערכיים של העבדים חזקים מאוד, אך ברמה המעשית, משום שהעבד לא מבקש או מסוגל להשתחרר, האם עלינו לא להכיר בכך שחבירה אל אדם שמזיק לעצמו אינה מוסרית?. ועלולה לגרור עוון נוסף?.

התשובה בהכרח חיובית.

"נבוא לשלוט" אומר אמסלם, אך כדי לשלוט בשמאל הגלובוהומגני והניאו-מרקסיסטי, לא צריך להשתמש בטרמינולוגיות גזעניות-מעמדיות, בשיחדש פוקויאני וגרמשיאני, כפי שאימצו בכזו חדווה נציגי 'ישראל השנייה'. כדי לשלוט צריך אמת, מוסר, וצדק.

ויותר מכל – אומץ.

כפי שציין אריסטו, "מלבד הכבוד, האומץ היא התכונה החשובה ביותר שבלעדיה אין מעלה לאינטלקט".

אל לנו להתחבא מאחורי סיסמאות גזעניות/מעמדיות, עלינו לפעול על פי מורשת החסידות, להביט פנימה, להיות 'פנימי', לתהות על פשר הדברים, ולא ללכת עיוורים אחר הסדר הישראלי הקיים משל היה גזירה משמיים.

אבל יש את "בנט הנוכל" כפי שליכודניקים אוהבים לכנות, אלשיך, ומנדלבליט לצעוק עליהם – העיקר שישראל נתונה בשלשלאות, והאנשים היחידים שאמורים להציל אותה מהם לא יודעים מה לעשות מלבד לשקשק באזיקים ולייצר מהם מוסיקה לאוזניי המדוכאים – מילא היה יוצא מזה מוסיקת בלוז טובה.

אבל גם זה לא יקרה.