
התקרית אירעה במהלך הקלטת הפודקאסט האמריקאי ״דיגיטל סושל האוור״, שבו השתתף חדאד בדיבייט מול שורה של דוברים אנטי-ישראלים, שהתחלפו בזה אחר זה. בשלב מסוים הגיע תורו של יוצר התוכן האמריקאי דניס פייטוסה, המוכר ברשת בשם ״דף נודלס״. לפי חדאד, מהרגע הראשון העימות עמו חרג מגבולות ויכוח רגיל, והפך במהירות להתנהלות מאיימת, כוחנית ואלימה.

התקרית אירעה במהלך הקלטת הפודקאסט האמריקאי ״דיגיטל סושל האוור״, שבו השתתף חדאד בדיבייט מול שורה של דוברים אנטי-ישראלים, שהתחלפו בזה אחר זה. בשלב מסוים הגיע תורו של יוצר התוכן האמריקאי דניס פייטוסה, המוכר ברשת בשם ״דף נודלס״. לפי חדאד, מהרגע הראשון העימות עמו חרג מגבולות ויכוח רגיל, והפך במהירות להתנהלות מאיימת, כוחנית ואלימה.
לדברי חדאד, במהלך הוויכוח קם פייטוסה ממקומו, התקרב אליו ואמר לו בטון מאיים: ״בוא נלך עכשיו, בוא נפתור את זה״. הוא כינה אותו ״רוצח״, האשים אותו כי הוא ״יושב ומדבר פה כבר שעות״, ואף הטיח בו: ״קום, אני ממש לידך״. חדאד תיאר מצב שבו האולפן, שנועד לדיון ציבורי, הפך בן רגע לזירה מתוחה שבה לא רק הטונים עולים, אלא גם הסכנה הפיזית נעשית מוחשית מאוד.
גם כשנדמה היה לרגע שהרוחות נרגעות, המתח לא באמת שכך. לפי תיאורו של חדאד, העימות גלש למגע פיזי מעל שולחן האולפן, והאירוע לא הסתיים כשהמצלמות כבו. לטענתו, מחוץ לבניין, בחניון, ניסה פייטוסה לתקוף אותו פעם נוספת, והפעם מאחור. מבחינתו של חדאד, זה כבר לא היה ויכוח על ישראל, אלא ניסיון תקיפה לכל דבר.
בתגובה שפרסם לאחר מכן ברשת איקס, תיאר חדאד את מה שאירע במילים חריפות במיוחד. ״הותקפתי על ידי ניאו-נאצי בארה״ב, רק שהוא לא ידע שהוא נפל על גולנצ׳יק״, כתב. בהמשך הסביר כי הגיע להשתתף בעימות מצולם מול קבוצת אנטי-ישראלים, אלא שבשלב מסוים, לדבריו, ״עלה מולי בן אדם שהוא ניאו-נאצי מובהק״. חדאד טען כי כבר באולפן החל האיש לקלל ולהפוך את הדיבייט לפיזי, וכי בחניון הצליח לתקוף אותו מאחור, אך ״מהר מאוד הוא למד לקח״.
המשפט שבחר חדאד כדי לסכם את האירוע — ״הוא נפל על הבן אדם הלא נכון״ — הפך מיד לכותרת המרכזית של הפרשה. לא במקרה. חדאד איננו עוד אורח מזדמן בשיח הציבורי על ישראל, אלא דמות שמזוהה במשך שנים עם עימותים חזיתיים, ישירים ולעיתים קשים מאוד מול יריבים אנטי-ישראלים בארץ ובעולם.
חדאד, ערבי-נוצרי יליד ישראל, שירת בצה״ל כלוחם בחטיבת גולני ונפצע קשה במהלך שירותו. מאז הפך לאחד מפעילי ההסברה הבולטים ביותר של ישראל, ובמיוחד של החברה הערבית-ישראלית התומכת במדינה. הוא בנה לעצמו מעמד ייחודי: מצד אחד, ישראלי שמגן על מדינתו בלהט; מצד שני, ערבי שמוכן להתייצב מול קהלים עוינים ולהתעמת איתם פנים אל פנים. דווקא השילוב הזה הפך אותו בשנים האחרונות למטרה מועדפת בעיני מתנגדי ישראל.
לצפייה: https://www.facebook.com/watch/?v=1749835122722026
האירוע האלים באולפן האמריקאי אינו מנותק מהאווירה הרחבה יותר. מאז שבעה באוקטובר הפך השיח על ישראל בחלקים לא מבוטלים של החברה האמריקאית לרעיל, טעון ולעיתים אף מסוכן. מה שהיה בעבר ויכוח פוליטי נוקב, גולש יותר ויותר להסתה, לדה-לגיטימציה, ובמקרים מסוימים גם לאלימות פיזית. עבור פעילי הסברה ישראלים, ובעיקר עבור מי שנכנסים מרצונם למרחבים עוינים כמו קמפוסים, אולפנים או פלטפורמות רשת, הסיכון כבר אינו תיאורטי.
במובן הזה, הפרשה סביב חדאד היא הרבה יותר מעוד קטטה בין שני משתתפים בפודקאסט. היא משקפת מציאות רחבה ומטרידה בהרבה: עצם ההופעה של נציג ישראלי בזירה ציבורית, במיוחד כזה שמדבר בביטחון, בעימותיות וללא התנצלות, נתפסת אצל גורמים מסוימים כעילה להשתקה, לאיומים ולעיתים גם לניסיון תקיפה.
בשבועות האחרונים שמו של חדאד עלה גם בהקשרים פוליטיים בישראל, לאחר שסקרים מסוימים העלו אפשרות שמפלגה בראשותו עשויה לעבור את אחוז החסימה ואף לזכות בכמה מנדטים. במקביל, הוא מצא את עצמו בלב עימות ציבורי נוסף, לאחר השוואה שנעשתה בינו לבין יושב ראש רע״ם, מנסור עבאס — השוואה שעוררה את זעמו ואת זעמם של תומכיו. כל אלה הפכו אותו לדמות ציבורית בולטת לא רק בזירת ההסברה, אלא גם בשיח הפוליטי הרחב יותר.
אלא שבסופו של דבר, מה שייזכר מן השבוע הזה איננו עוד סקר או עוד ויכוח פוליטי, אלא התמונות מהאולפן והמסר שבא בעקבותיהן. חדאד מבקש להציג את עצמו כמי שלא יירתע ולא ייסוג, גם כשמנסים להפחיד אותו או להשתיק אותו בכוח. מבחינתו, התקיפה רק חיזקה את המסר שהוא משמיע שוב ושוב: מול תוקפנות אנטי-ישראלית לא מתקפלים, לא שותקים ולא בורחים.
וכך, תקרית אחת באולפן פודקאסט אמריקאי הפכה לסיפור גדול בהרבה. לא רק בגלל האלימות עצמה, אלא בגלל מה שהיא חושפת על מצב השיח סביב ישראל בארצות הברית. כשוויכוח על מדינת ישראל מדרדר, בתוך דקות, מאולפן הקלטות לחניון חשוך ולניסיון תקיפה — קשה לטעון שמדובר רק בעוד מחלוקת פוליטית. מדובר בסימפטום חריף של מציאות שבה השנאה לישראל כבר מזמן אינה נשארת במילים בלבד.