מעולם לא הסכמתי להיות מישהי אחרת

בהוליווד אוהבים להמציא אנשים מחדש. לפעמים מחליפים להם שם, לפעמים מבטא, לפעמים סוכן, ולפעמים גם אישיות. הכול עטוף בחיוך, כאילו מדובר בעצה ידידותית. "זה יעזור לקריירה", מסבירים. "הקהל יתחבר יותר". יום אחד, בתחילת הדרך, גם מילי אביטל שמעה את ההצעה הזאת. השם שלה, כך נאמר לה, נשמע זר מדי. אולי כדאי לבחור שם אמריקאי. משהו שיתגלגל בקלות על הלשון. היא הקשיבה. חייכה. והשאירה את השם בדיוק כפי שהיה.
בדיעבד, זו הייתה אולי ההחלטה החשובה ביותר שקיבלה בחייה המקצועיים. הרבה לפני שבחרה סרט כזה או אחר, היא בחרה לא לוותר על הזהות שלה. בתחילת שנות התשעים זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה. הוליווד הייתה הרבה פחות סבלנית כלפי שחקנים שהגיעו מחוץ לארצות הברית. מבטא זר נחשב למכשול, שם לא אמריקאי היה חיסרון, והרעיון ששחקנית ישראלית תוביל סרט בינלאומי נשמע לרבים כמעט דמיוני.

מילי אביטל 

מילי לא ניסתה לשנות את מי שהיא. היא פשוט עבדה קשה יותר. במקום להחליף שם, היא שיפרה את האנגלית. במקום להתלונן על המבטא, היא למדה לשלוט בו. במקום לחפש קיצורי דרך, היא האריכה את הדרך. שנים אחר כך היא תגלה שההתעקשות הזאת הייתה הנכס הגדול ביותר שלה. הקהל אולי הכיר אותה כשחקנית, אבל היא ידעה שהקריירה שלה נבנתה קודם כול על החלטה אחת פשוטה: להישאר מילי אביטל.

כשאנחנו נפגשים לשיחה לרגל צאת הסרט For the Love of a Woman, קשה למצוא בה אפילו שמץ מהזוהר המלאכותי שכל כך מזוהה עם הוליווד. היא אינה מדברת בסיסמאות, אינה מחפשת כותרות ואינה עסוקה בבניית מיתוס. להפך. היא מספרת את סיפורה בפשטות כמעט מפתיעה, כאילו אנחנו יושבים בבית קפה קטן ולא מראיינים אחת השחקניות הישראליות המצליחות ביותר שפעלו מחוץ לישראל.
הסרט החדש הגיע אליה בזמן שבו החיים והאמנות נפגשו באופן שלא הייתה יכולה לתכנן. מדובר בהפקה בינלאומית באנגלית, המבוססת על ספרו של מאיר שלו. "לא ידעתי למה לצפות", היא מספרת. "השילוב הזה נשמע מסקרן. התחלתי לקרוא את התסריט, ולא הצלחתי להניח אותו. כשסיימתי פשוט בכיתי." הדמות שהיא מגלמת, אסתר, רחוקה מאוד מגיבורות קולנוע שמבקשות את אהדת הקהל מהרגע הראשון. היא חדה, צינית, לעיתים מרירה, ובעיקר אישה שמתקשה לאהוב את עצמה. דווקא בגלל זה מילי התאהבה בה. "אהבתי את העובדה שהיא לא מנסה להתחבב על אף אחד. היא פשוט אמיתית".

אלא שבזמן הצילומים התסריט קיבל הד כואב במיוחד. אמה של מילי הייתה חולה מאוד, ובסרט היא מגלמת אישה שיוצאת למסע בעקבות הפרידה מאמה. פתאום המשחק כבר לא נשען רק על דמיון. המציאות נכנסה אל תוך הפריים. "אובדן של אמא משנה אותך", היא אומרת בשקט. "אין דרך אחרת להסביר את זה".
יש רגעים שבהם גם מראיין מבין שהשתיקה מדויקת יותר מכל שאלה. אנחנו שותקים כמה שניות. היא מביטה הצידה. בחדר אין דרמה. רק אמת פשוטה, כזאת שאי אפשר לשחק.

אביטל עם אורי פפר 

כשאני שואל מה הייתה רוצה שהקהל ייקח איתו מהסרט, היא אינה מדברת על ביקורות, על פרסים אועל הצלחה מסחרית. "הלוואי שאנשים ייצאו עם התחושה שחיפוש האמת מוביל לאהבה, ואהבה מובילה לאמת." במשפט אחד היא מסכמת לא רק את הסרט, אלא גם לא מעט מהדרך שעשתה בעצמה. הרבה לפני הוליווד, לפני הפסטיבלים ולפני השטיחים האדומים, הייתה ילדה שגדלה בבית שבו אמנות הייתה שפת האם. אביה עסק בעיצוב גרפי ובאמנות, אמה למדה בבצלאל וחיה בעולם של יצירה.
בבית כזה לא שואלים למה מציירים, למה קוראים או למה הולכים לתיאטרון. זה פשוט חלק מהחיים. אולי משום כך גם הבחירה במשחק לא הרגישה כמו חלום רחוק. היא הרגישה טבעית.
כבר בתחילת דרכה בישראל היה ברור שמדובר בכישרון יוצא דופן. הזכייה בפרס אופיר על תפקידה ב"מעבר לים" פתחה בפניה כמעט כל דלת. רבים היו נשארים בארץ, נהנים מההצלחה ובונים כאן קריירה בטוחה. מילי עשתה את ההפך. היא ארזה מזוודה, נפרדה מהמשפחה ועלתה על מטוס לארצות הברית, בלי לדעת שההחלטה הזאת תשנה את חייה. לפעמים כל החיים מסתתרים בכרטיס טיסה אחד.

העיר שמוכרת חלומות ניו יורק הייתה התחנה הראשונה. היא הגיעה אליה עם אנגלית טובה, הרבה סקרנות ומעט מאוד ודאות.ישראל של תחילת שנות התשעים הייתה רחוקה לא רק במרחק הטיסה, אלא גם במנטליות. איש לא המתין לה בשדה התעופה WITH חוזה ביד, ואף אחד לא פרש לפניה שטיח אדום. היא הייתה עוד
שחקנית צעירה עם מבטא זר וחלום גדול. במבט לאחור היא מודה שהייתה בה גם מידה לא קטנה של תמימות. "לא ידעתי כמה קשה זה יהיה", היא אומרת. "ואולי טוב שלא ידעתי."
הימים הראשונים עברו בין לימודים, אודישנים ועבודה בלתי פוסקת על השפה. "הבנתי מהר מאוד שאנגלית היא לא רק אוצר מילים. היא קצב, מוזיקה, תרבות. אם אני רוצה לגלם אמריקאית, אני חייבת לחשוב כמו אמריקאית". היא הקשיבה שעות לרדיו, צפתה בסרטים, עבדה עם מורים לדיקציה, וחזרה שוב ושוב על אותן שורות עד שהפכו לטבע שני. איש לא ראה את העבודה הזאת. הקהל ראה רק את התוצאה.
ואז הגיע הטלפון ששינה הכול. התפקיד ב-Stargate היה הרבה יותר מהזדמנות מקצועית. הוא היה כרטיס כניסה למועדון שכמעט לא היו בו ישראלים. הסרט זכה להצלחה גדולה ברחבי העולם, והצעירה שהגיעה מישראל מצאה את עצמה לפתע מוקפת בכוכבים, במפיקים ובבמאים שעד לא מזמן אפילו לא ידעו לבטא את שמה.

אבל אם מישהו חושב שמאותו רגע החיים הפכו קלים יותר, הוא כנראה מעולם לא עבד בהוליווד. "הבנתי מהר שההצלחה של אתמול לא קונה לך את המחר", היא אומרת. "כל תפקיד הוא מבחן חדש." זו אולי ההגדרה המדויקת ביותר לעיר הזאת. היא יודעת לחלק מחמאות, אבל אינה מחלקת ביטחון. כל סרט הוא התחלה חדשה. כל אודישן מוחק את ההצלחה הקודמת. מי שחי על מחיאות הכפיים, נשאר מהר מאוד בלי אוויר. דווקא בתוך המציאות הזאת בחרה מילי שלא לרדוף אחרי כל הצעה. היא העדיפה לעבוד עם יוצרים שסיקרנו אותה, גם אם לא תמיד הבטיחו שוברי קופות. היא הופיעה לצד ג'וני דפ ב-Dead Man של ג'ים ג'רמוש, שיחקה בדרמות, בקומדיות ובטלוויזיה, ובנתה לעצמה קריירה שלא נשענה על סרט אחד, אלא על בחירות.
לא כל הבחירות הצליחו. היו סרטים שנעלמו כמעט בלי להשאיר עקבות. היו תפקידים שנחתכו בעריכה. היו אודישנים שבהם הייתה בטוחה שהפעם זה שלה, ואז הגיע הטלפון המוכר כל כך לכל שחקן: "החלטנו ללכת בכיוון אחר".
אני שואל אם היו רגעים שבהם רצתה לארוז מזוודה ולחזור הביתה. היא חושבת רגע. "לא. היו רגעים של תסכול. היו רגעים של עייפות. אבל אף פעם לא של ויתור." התשובה הזאת מסבירה אולי טוב יותר מכל פרס איך שורדים שלושים שנה בתעשייה הזאת. לא באמצעות כישרון בלבד, אלא באמצעות אופי.
באותן שנים גם החיים האישיים שלה הפכו לכותרות. מערכת היחסים עם דייוויד שווימר הציבה אותה לפתע בלב מדורי הרכילות. הצלמים המתינו מחוץ למסעדות, כתבים עקבו אחרי כל הופעה משותפת, והאישה שהגיעה להוליווד כדי לשחק גילתה שהיא משחקת לפתע גם תפקיד שלא ביקשה לעצמה – דמות בסיפור שכולם מרגישים שיש להם זכות לכתוב.
היא אינה מתכחשת לתקופה הזאת, אבל גם אינה מתרפקת עליה. "פרסום הוא דבר מוזר," היא אומרת. "אם אתה מתחיל להאמין למה שכותבים עליך כשמשבחים אותך, תאמין גם כשיכתבו דברים אחרים. עדיף להישאר עם הרגליים על הקרקע." אולי זה סוד הקסם שלה. לא הוליווד שינתה את מילי אביטל. מילי אביטל למדה לחיות בהוליווד, בלילתת לה לשנות את מי שהיא.

הבחירה שלא הופיעה בשום תסריט
בשלב מסוים השתנתה השאלה שהובילה את מילי אביטל. במשך שנים היא שאלה את עצמה איזה תפקיד יאתגר אותה יותר, עם איזה במאי הייתה רוצה לעבוד ואיזה סיפור עוד לא סיפרה. ואז, כמעט בלי להרגיש, הגיעה שאלה אחרת: איזו אמא היא רוצה להיות. לא הייתה דרמה גדולה. גם לא מסיבת עיתונאים שבה הכריזה שהיא לוקחת פסק זמן. החיים פשוט התקדמו. היא הכירה את התסריטאי צ'ארלס רנדולף, מי שלימים יזכה בפרס האוסקר, הקימה משפחה, ובין תסריט אחד לאחר נולדו גם שני ילדים. פתאום היומן כבר לא נקבע רק לפי מועדי צילומים. היו בו אסיפות הורים, ימי הולדת, חופשות מבית הספר וכל אותם רגעים קטנים שאינם זוכים לאוסקר, אבל הם הפרס הגדול ביותר של החיים.

יש שחקנים שמודדים הצלחה במספר הסרטים שעשו בשנה. מילי התחילה למדוד אותה במספר ארוחות הערב שאכלה עם ילדיה. "לא עבדתי כמעט שבע שנים' היא מספרת בלי שמץ של התנצלות. "בחרתי להיות עם המשפחה שלי. גם היום אני בוחרת עבודות לפי הזמן, המקום והמחיר שהן גובות מהבית."
בהוליווד, משפט כזה נשמע כמעט כמו מעשה מרד. זו עיר שמקדשת את הפרויקט הבא, את ההזדמנות הבאה, את הפסגה הבאה. היא בחרה לרדת מהמרוץ לרגע, וגילתה שהעולם לא התמוטט. להפך. דווקא המרחק מהמצלמות החזיר לה את הפרופורציות.
היא אינה מתחרטת אפילו לרגע. נכון, היו תפקידים שלא קיבלה משום שלא הייתה זמינה. היו הפקות שיצאו לדרך בלעדיה. אבל היו גם רגעים שלא היו חוזרים לעולם אילו בחרה אחרת. הילד הראשון שהולך לבית הספר. מסיבת סיום. חופשה משפחתית בלי טלפונים מהסוכן. הדברים האלה אינם מופיעים ברזומה של שחקנית, אבל הם מופיעים בזיכרון של אמא.

אני מזכיר לה שבעיני רבים היא הייתה אחת הישראליות הראשונות שהצליחו באמת בהוליווד, ושואל אם לא היה קשה ללחוץ על הבלמים דווקא כשהקריירה הייתה במקום טוב. "ברור שהיה קשה", היא מודה. "משום שבסוף צריך להחליט בשביל מי אתה חי." זו תשובה פשוטה, אבל היא מסבירה כמעט את כל הדרך שעשתה. מילי מעולם לא רדפה אחרי פרסום לשם הפרסום. היא רדפה אחרי תפקידים טובים. כשהרגישה שהמשפחה זקוקה לה יותר מתסריט נוסף, היא בחרה במשפחה. כשהרגישה שהגיעה העת לחזור, היא חזרה. בלי דרמות ובלי הצהרות.
הבחירה הזאת גם שינתה את המשחק שלה. "עם השנים", היא אומרת, "אתה מבין פחות איך לשחק רגש, ויותר איך להרגיש אותו." אני חושב על המשפט הזה בדרך הביתה. אולי זו הסיבה שהדמויות שהיא מגלמת היום עמוקות יותר.
השנים אינן רק עוברות על שחקן. הן מצטברות בתוכו. כל שמחה, כל אכזבה, כל לידה, כל פרידה, כל לילה בלי שינה – הכול נכנס בסופו של דבר אל תוך המבט שמול המצלמה. אי אפשר ללמוד את זה בבית ספר למשחק. צריך פשוט... לחיות. ישראל אף פעם לא הייתה רחוקה באמת יש אנשים שנוסעים בעולם עם מזוודה אחת. אחרים לוקחים איתם מדינה שלמה. אצל מילי אביטל ישראל מעולם לא נשארה מאחור. היא נמצאת בעברית שמתפרצת פתאום באמצע משפט באנגלית,
בגעגוע שלא צריך להסביר, ובחיוך שעולה כשמזכירים לה את הדברים הפשוטים ביותר. מה נשאר ישראלי אחרי שלושה עשורים באמריקה? היא אפילו לא צריכה לחשוב. "חגים. חומוס. טחינה." אחר כך היא צוחקת. "ודוגרי. באמריקה קוראים לזה להיות כנה", היא אומרת. "בישראל פשוט אומרים דוגרי".

זה אולי נשמע כמו פרט קטן, אבל הוא מספר הרבה. במשך שנים היא למדה את כללי המשחק האמריקאיים, את הנימוס, את הזהירות, את הדרך העקיפה לומר דברים. ובכל זאת, עמוק בפנים, נשארה אותה ישראלית שמעדיפה אמת פשוטה על פני משפט יפה.
גם הביקורים בארץ מתחילים תמיד באותו סדר עדיפויות. קודם המשפחה. אחר כך החברים. ובין לבין, כמו טקס שאסור לוותר עליו, חומוס טוב, טבילה בים והליכה ברחובות שמחזירים אותה ברגע אחד אל השנים שבהן הכול עוד היה חלום.

ואז הגיע 7 באוקטובר. גם מי שחי אלפי קילומטרים מכאן הרגיש שהמרחק איבד באותו יום כל משמעות. הטלפון לא הפסיק לצלצל. החדשות זרמו ללא הפסקה. הלב נשאר בישראל. "אני מרגישה היום יותר ישראלית מאי פעם", היא אומרת. אין דרמה בקול שלה. יש עצב. "אני חומדת שהיום יש לנו אחריות גדולה להמשיך ליצור. לספר את הסיפור שלנו. לתמוך באמנים ישראלים. תרבות היא לא מותרות. היא חלק מהזהות שלנו."
המשפט הזה מסביר גם את הבחירה שלה לחזור דווקא עכשיו עם הסרט For the Love of a Woman. מבחינתה, אמנות אינה בריחה מהמציאות. היא דרך להתמודד איתה. סרט טוב, הצגה טובה או ספר טוב אינם משנים את העולם בן לילה, אבל הם יכולים לשנות אדם אחד. לפעמים זה מספיק כדי להתחיל משהו גדול יותר.
כשאני מקשיב לה, אני מבין שהשיחה הזאת כבר מזמן אינה עוסקת רק בקולנוע. היא עוסקת בשייכות. בשאלה כמה רחוק אפשר לנסוע ועדיין להרגיש בבית. מילי אביטל מצאה את התשובה שלה מזמן. אפשר לחיות בניו יורק, בלוס אנג'לס או בלונדון. הבית אינו תמיד המקום שבו אתה גר. לפעמים הוא המקום שאליו הלב חוזר שוב ושוב, גם כשאין כרטיס טיסה בכיס.
אולי בגלל זה גם אחרי שלושים שנה מעבר לים היא עדיין נשמעת כמו מישהי שפשוט יצאה לטיול ארוך. טיול שהוביל אותה להוליווד, אבל מעולם לא הרחיק אותה מישראל.

הסיפור האמיתי מתחיל כשהאורות נדלקים
השיחה איתה מתקדמת באותו קצב שבו היא חיה את חייה. בלי דרמות מיותרות, בלי ניסיון להרשים, ובעיקר בלי נוסחאות. אולי זו הסיבה שכל כך קל לשכוח שמדובר באחת השחקניות הישראליות הראשונות שבנו לעצמן קריירה אמיתית בהוליווד. היא אינה מדברת כמו כוכבת קולנוע. היא מדברת כמו אדם שכבר מבין שהחיים ארוכים הרבה יותר מכל סרט.

אני מנסה להבין מתי בדיוק התרחש השינוי. מתי השאפתנות של השחקנית הצעירה פינתה מקום לשלווה של האישה הבשלה. היא מחייכת כאילו השאלה עצמה מצחיקה אותה. "אולי זה פשוט הגיל", היא אומרת. "ואולי זו המשפחה".
יכול להיות שהיא צודקת. הרי החיים אינם משתנים ברגע אחד. הם משתנים לאט. בעוד תפקיד, בעוד לידה, בעוד פרידה, בעוד טלפון שמגיע באמצע הלילה, ובעוד בוקר שבו אתה מבין שהזמן הוא המשאב היחיד שאי אפשר להחזיר.

כשהייתה בת עשרים, העתיד נראה אינסופי. כל הזדמנות הרגישה כמו עניין של חיים ומוות. כל אודישן קבע את מצב הרוח לשבוע שלם. היום היא כבר יודעת שהקריירה אינה מרתון של מאה מטרים. היא מסע ארוך, וכמו בכל מסע, השאלה החשובה אינה רק לאן הגעת, אלא גם עם מי הגעת לשם. במובן הזה, ייתכן שהסרט החדש אינו רק עוד תחנה בקריירה שלה. הוא נקודת מפגש בין כל התחנות הקודמות. בין הילדה שגדלה בבית של אמנות בישראל, לצעירה שנחתה בניו יורק עם חלום גדול, לאישה שעומדת היום מול המצלמה עם מטען רגשי שאי אפשר ללמד בשום בית ספר למשחק. וכשהמצלמה נדלקת, כל התחנות האלה נמצאות שם. בשקט. בלי לבקש תשומת לב. אבל אי אפשר שלא להרגיש אותן.