אלפי הספרים עלו לו בבית - החסיד לשעבר מקראון הייטס שפונה מדירתו במנהטן
מנדל אומינר, יהודי שגדל בלב שכונת קראון הייטס ולמד בישיבה עד שנה לפני ההסמכה לרבנות, עזב את העולם החסידי לטובת חיי הספרות והאקדמיה. את דירת הסטודיו שלו במנהטן מילא בכ־10,000 ספרים – מיודאיקה ויידיש ועד פילוסופיה וספרות קלאסית – אך בעל הבניין טען כי הספרייה הענקית מהווה סכנת אש והוביל לפינויו. כעת הפרשה מעוררת דיון על אהבת הספר היהודית, גבולות זכויות הדיירים והמחיר שמשלם מי שבחר לעזוב את העולם שבו גדל.
האזינו לכתבה זו
אלפי הספרים עלו לו בבית - החסיד לשעבר מקראון הייטס שפונה מדירתו במנהטן
07.10.2026 09:00
סוכנויות הידיעות
ניו יורק – מנדל אומינר לא ראה בעצמו אספן, וגם לא אגרן. מבחינתו, כל אחד מעשרת אלפים הספרים שהחזיק בדירת הסטודיו הקטנה שלו במנהטן היה חלק בלתי נפרד מחייו. כל כרך סימל רעיון, זיכרון, שפה או תקופה, וביחד הם יצרו את עולמו. אלא שעבור בעל הבניין, אותה ספרייה עצומה הייתה בעיקר סכנת בטיחות – מחלוקת שהסתיימה בפינויו של הצעיר היהודי מדירתו והפכה לסיפור שמסעיר את ניו יורק.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
סיפורו של אומינר אינו מתחיל במנהטן אלא כמה קילומטרים משם, בשכונת קראון הייטס שבברוקלין – המרכז העולמי של חסידות חב"ד-ליובאוויטש ואחד הריכוזים היהודיים המפורסמים בעולם. הוא גדל במשפחה חסידית, דיבר יידיש בבית, למד בישיבה במשך שנים ארוכות והתקדם במסלול שנועד להוביל אותו להסמכה כרב. סביבו היו רבנים, שלוחים, בתי מדרש ואווירה שבה ספרי קודש הם מרכז החיים.
במכתב שקיבל נכתב כי כמות הספרים יוצרת עומס חריג על הדירה ומהווה סכנת שריפה. הנהלת הבניין דרשה ממנו לצמצם משמעותית את האוסף או להתפנות. אומינר התקשה להאמין שהספרים – אהבת חייו – הם הסיבה לכך שהוא עלול לאבד את ביתו.
אלא שכבר בילדותו החל להתפתח בו עולם נוסף. לצד הגמרא והחסידות הוא גילה עניין עמוק בספרות כללית, בפילוסופיה ובהיסטוריה. בעוד חבריו לישיבה הקדישו את רוב זמנם ללימודי קודש, אומינר מצא את עצמו קורא גם את פיודור דוסטויבסקי, מחפש רעיונות חדשים ומפתח סקרנות אינטלקטואלית שלא הסתפקה בגבולות העולם שבו גדל.
לדבריו, שנות הלימוד בישיבה עיצבו אותו לא פחות משהרחיקו אותו ממנה. הוא בילה ימים שלמים בלימוד טקסטים בארמית, בעברית וביידיש, אך במקביל המשיך לקרוא כל ספר שהצליח להניח עליו את ידו. שנה אחת בלבד לפני שהיה אמור לקבל הסמכה לרבנות, הגיע הרגע ששינה את חייו. הוא הבין שאינו רוצה להמשיך במסלול החסידי ובחר לעזוב את העולם שבו גדל.
ההחלטה לא הייתה פשוטה. היא דרשה ממנו להתרחק מהחיים שהכיר מילדותו ומהקהילה שבה גדל. למרות זאת, בני משפחתו מספרים כי כבר בילדות היה ברור שהוא ילד סקרן במיוחד, כזה שתמיד שואל שאלות ומתווכח על רעיונות. אמו סיפרה כי המעבר לא הפתיע אותה, משום שהסקרנות הזאת ליוותה אותו מאז שהיה ילד קטן.
לאחר שעזב את החיים החרדיים פנה ללימודי קולנוע ופילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, ובהמשך התמחה במגזין היהודי "טאבלט". תקופה משמעותית נוספת בחייו העביר בפריז, שם נחשף לעולם כתבי העת הספרותיים והחליט להקים כתב עת משלו. כך נולד "נוטריקון ריוויו", כתב עת ספרותי ששמו שאוב דווקא מעולם הפרשנות היהודית – עדות לכך שגם לאחר שעזב את אורח החיים החסידי, הקשר שלו למסורת היהודית לא נעלם.
במהלך השנים המשיך לרכוש ספרים בקצב מסחרר. אוסף היודאיקה שלו הלך וגדל, לצדו ספרות יידיש, שירה, פילוסופיה, מחזות, ביקורת קולנוע, אופרה והיסטוריה. כששכר דירת סטודיו קטנה ליד סנטרל פארק, הוא החליט להעביר אליה את כל הספרייה. בתוך זמן קצר התמלאה הדירה במדפי ספרים ובערימות שהגיעו עד התקרה. חלק מהספרים נערמו גם בחדר האמבטיה, סמוך לחלונות ובכל פינה פנויה.
עבורו זו הייתה ספרייה. עבור הנהלת הבניין – מפגע בטיחותי.
במכתב שקיבל נכתב כי כמות הספרים יוצרת עומס חריג על הדירה ומהווה סכנת שריפה. הנהלת הבניין דרשה ממנו לצמצם משמעותית את האוסף או להתפנות. אומינר התקשה להאמין שהספרים – אהבת חייו – הם הסיבה לכך שהוא עלול לאבד את ביתו. הוא ניסה להיאבק בהחלטה בבית המשפט, אך בסופו של דבר הבין שלא יוכל להישאר בדירה.
בריאיונות שהעניק לאחר הפינוי אמר כי מעולם לא ראה בעצמו אגרן כפייתי. מבחינתו, כל הספרים היו נחוצים. "אני קורא כל הזמן", סיפר. "כל ספר שיש לי נמצא אצלי מסיבה. הספרייה שלי היא הדרך שלי להבין את העולם."
חבריו מהקהילה הספרותית מיהרו לעמוד לצדו. אחד מהם היה ישראל מזרחי, בעל חנות הספרים "מזרחי" בברוקלין, שבה נוהג אומינר לבלות שעות ארוכות. לדבריו, אין דבר טבעי יותר עבור יהודי מאשר לחיות בין ספרים. "ליהודים יש קשר עמוק מאוד לספרים וללימוד," אמר. "אבל אצל מנדי הסקרנות פשוט אינסופית. הוא מסוגל לבלות שעות בדיון על נושא היסטורי אזוטרי רק מפני שהוא רוצה להבין עוד פרט אחד."
גם לאחר שעזב את קראון הייטס ואת אורח החיים החסידי, קשה לומר שאומינר באמת ניתק את עצמו מהעולם שממנו בא. דווקא אהבת הספרים, שהייתה מרכז חייו בילדותו בישיבה, נשארה חלק בלתי נפרד מזהותו. ההבדל היחיד הוא שכיום לצד ספרי התלמוד, המדרש והחסידות ניצבים על מדפיו גם דוסטויבסקי, פילוסופים צרפתים, שירה מודרנית וביקורת קולנוע.
ביום הפינוי הגיעו חבריו לסייע לו לארוז את עשרת אלפים הספרים. הארגזים הועמסו על טנדר, ובאירוניה מסוימת עשו את דרכם חזרה לברוקלין – לבית הוריו, לא הרחק מקראון הייטס, השכונה שבה הכול התחיל. שם, בין העולם החסידי שעזב לבין החיים החדשים שבנה לעצמו, ממתינים הספרים עד שיעברו לדירתו החדשה והגדולה יותר.
סיפורו של אומינר הפך בימים האחרונים לשיחת היום בקרב ניו-יורקים רבים, אך עבור יהודים רבים הוא מסמל גם משהו עמוק יותר. זהו סיפור על בן לחסידות חב"ד שיצא לדרך אחרת אך מעולם לא הפסיק להיות איש ספר; על יהודי שהחליף את הישיבה באוניברסיטה, אך שמר על אותה תשוקה ללימוד; ועל אדם שגילה בדרך הקשה כי לפעמים דווקא האהבה הגדולה ביותר שלו – עשרת אלפים ספרים – עלולה להפוך לסיבה שבגללה יאבד את ביתו.
