
אבל עבור חלק גדול מהקהילה היהודית בניו יורק, ההתרגשות התחלפה במהירות בתחושת החמצה. לוח המשחקים שפרסמה הליגה קבע כי משחק מספר 2 ייערך בליל שבת, ואם הסדרה תגיע למשחק שביעי ומכריע — גם הוא ישוחק בליל שבת. עבור יהודים שומרי מצוות, המשמעות פשוטה: ברגעים שבהם העיר כולה תעצור את נשימתה מול המסך, הם יישבו סביב שולחן השבת, מנותקים לחלוטין מהמתרחש על הפרקט.

לוח המשחקים שפרסמה הליגה קבע כי משחק מספר 2 ייערך בליל שבת, ואם הסדרה תגיע למשחק שביעי ומכריע — גם הוא ישוחק בליל שבת. עבור יהודים שומרי מצוות, המשמעות פשוטה: ברגעים שבהם העיר כולה תעצור את נשימתה מול המסך, הם יישבו סביב שולחן השבת, מנותקים לחלוטין מהמתרחש על הפרקט.
ה־NBA אינה גוף דתי, והיא אינה בונה את לוח המשחקים שלה על פי לוח השנה העברי. ההחלטות מתקבלות בהתאם לשיקולי רייטינג, חוזי שידור וצרכים מסחריים. ובכל זאת, עבור קהילה המונה מאות אלפי יהודים באזור ניו יורק, רבים מהם אוהדים מושבעים של הניקס, קשה שלא לחוש אכזבה. מבחינתם, מדובר באירוע נדיר של פעם בדור — אירוע שהם נאלצים לצפות בו מן הצד.
מנדי, תושב בורו פארק ואוהד ותיק של הניקס, מספר כי הוא מחזיק במנוי עונתי כבר יותר מעשור. הוא היה שם בשנות הכישלון, בשנים שבהן הקבוצה דשדשה בתחתית, וגם בתקופות שבהן התקווה חזרה בהדרגה למדיסון סקוור גארדן. כעת, כשהחלום סוף־סוף התגשם, הוא לא יוכל לראות חלק מהרגעים החשובים ביותר.
"ברור לי שאשמור שבת," הוא אומר. "אין כאן שאלה הלכתית. אבל מי שאומר שזה לא קשה פשוט לא מבין מה הניקס מייצגים עבור ניו יורקרים. אתה יושב ליד שולחן השבת עם המשפחה, שר זמירות ונהנה מהאווירה, ובכל זאת איפשהו בראש אתה תוהה מה קורה במשחק."
התחושה הזו משותפת לרבים. היא אינה נובעת מחולשה דתית או מספק באמונה, אלא מהעובדה שהספורט הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. עבור דורות של יהודים בניו יורק, אהדת הניקס הייתה דרך להשתלב בחיים האמריקאיים מבלי לוותר על הזהות היהודית.
הקשר בין הניקס לקהילה היהודית עמוק הרבה יותר מכפי שרבים מבינים. כאשר נוסדה ליגת ה־NBA בשנת 1946, היו בסגל הניקס שישה שחקנים יהודים. אחד מהם, אוסי שכטמן, בן למהגרים יהודים ממזרח אירופה, קלע את הסל הראשון בתולדות הליגה. בשנים ההן, הכדורסל היה משחק של שכונות מהגרים, והקהילה היהודית אימצה אותו בהתלהבות.
גם שתי האליפויות היחידות של המועדון, בשנים 1970 ו־1973, הגיעו תחת הנהגתו של המאמן האגדי רד הולצמן, בן למשפחה יהודית. עבור אוהדים רבים, הסיפור של הניקס תמיד היה קשור גם לסיפור היהודי־אמריקאי: מסע של השתלבות, הצלחה ושייכות.
אולי בגלל זה, לוח המשחקים הנוכחי מעורר רגשות כה חזקים. ברשתות החברתיות מתנהלים דיונים סוערים, ולעיתים גם ציניים. אחד האוהדים כתב: "אם באמת ליהודים הייתה השפעה כפי שטוענים האנטישמים, נראה לכם שמשחקי הגמר של הניקס היו נקבעים לשבת?" המשפט הפך ויראלי משום שהוא נגע בנקודה רגישה: הפער בין הדימויים והמיתוסים לבין המציאות היומיומית של קהילה שנאלצת לעיתים לוותר על חלק מחוויותיה התרבותיות כדי לשמור על אורח חייה.
במקביל, יש מי שמנסים להפוך את הדילמה להזדמנות. ארגון "אני אוהב שבת" השיק יוזמה יוצאת דופן שבמסגרתה חולקו כרטיסים למשחקים לאוהדים שהתחייבו לשמור שבת. אלפי אנשים נרשמו להגרלה, והמסר היה ברור: מבחינתם, הניצחון האמיתי אינו על לוח התוצאות אלא ביכולת לשמור על הערכים גם כאשר הפיתוי גדול במיוחד.
עבור רבקה, מורה בבית ספר יהודי בברונקס ואם לשלושה ילדים, זהו לב הסיפור. "הילדים שלי גדלו על הניקס," היא מספרת. "הם מדברים על הקבוצה בבית הספר, עם חברים ועם בני דודים. עכשיו מגיע הרגע שכל העיר מחכה לו, והם יודעים שלא יוכלו לראות חלק מהמשחקים. זו לא טרגדיה, אבל זו בהחלט התמודדות."
לדבריה, דווקא הרגעים האלה חושפים את משמעותה האמיתית של הזהות היהודית באמריקה. "קל לשמור על עקרונות כשאין מחיר. המבחן מגיע כשהמחיר הוא להחמיץ משהו שכולם סביבך מדברים עליו."
בסופו של דבר, ייתכן שזהו הסיפור האמיתי של גמר ה־NBA השנה. לא רק מאבק בין שתי קבוצות כדורסל, אלא מפגש בין שתי נאמנויות: הנאמנות לעיר, לתרבות ולספורט, מול הנאמנות למסורת ולערכים שעוברים מדור לדור.
הניקס עשויים לזכות באליפות או להפסיד אותה. בעוד כמה שנים יופיעו כוכבים חדשים, מאמנים יתחלפו וסדרות גמר אחרות יתפסו את הכותרות. אבל עבור אלפי משפחות יהודיות בניו יורק, השאלה שהגמר הזה מציב תישאר רלוונטית הרבה אחרי שריקת הסיום: מה חשוב יותר ברגעי ההכרעה — להיות חלק מההמון, או להישאר נאמן למה שאתה מאמין בו?