הבומרנג של החרם בברוקלין: גם מותגים ערביים־ישראליים הוסרו מהמדפים

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

אחד הסיפורים הבולטים ביותר הוא זה של מותג הטחינה "אל-ארז", שנוסד על ידי ג'וליה זהר, יזמית ערבייה-ישראלית שהפכה את החברה לאחד מסיפורי ההצלחה המרשימים בתעשיית המזון בישראל. המותג, שנמכר בשנים האחרונות בעסקה שהוערכה בעשרות מיליוני דולרים, הפך לסמל של הצלחה עסקית ושל השתלבות כלכלית. למרות זאת, גם מוצריו הוסרו מהמדפים במסגרת החרם.

מותג הטחינה "אל-ארז" של ג'וליה זהר, יזמית ערבייה-ישראלית, הוא אחד מסיפורי ההצלחה המרשימים בתעשיית המזון בישראל. המותג, שנמכר בשנים האחרונות בעסקה שהוערכה בעשרות מיליוני דולרים, הפך לסמל של הצלחה עסקית ושל השתלבות כלכלית. למרות זאת, גם מוצריו הוסרו מהמדפים במסגרת החרם.

לצדו נפגע גם המותג "סיד אנד מיל", חברה ניו-יורקית המתמחה במוצרי טחינה וחלבה. אף שהחברה עצמה אינה ישראלית, היא עובדת עם מפעל אריזה בצפון ישראל. לטענת מייסדת החברה, רייצ'ל סיימונס, מדובר במפעל בבעלות ערבים מוסלמים אזרחי ישראל, שבו עובדים יחד ערבים, יהודים, נוצרים ודרוזים. מבחינתה, ההחלטה להחרים את מוצרי החברה ממחישה את הפער שבין מטרות החרם המוצהרות לבין תוצאותיו בפועל.

סיימונס טוענת כי המפעל שאיתו היא עובדת מייצג בדיוק את הערכים של שיתוף פעולה, דו-קיום והזדמנות כלכלית משותפת, ערכים שרבים מתומכי החרם עצמם מצהירים כי הם מבקשים לקדם. אלא שההצבעה בפארק סלופ לא הבחינה בין חברות ממשלתיות, תאגידים גדולים או עסקים פרטיים שנבנו על שותפויות בין קהילות שונות. מבחינת כללי החרם, עצם הקשר לישראל הספיק כדי להוציא את המוצרים מהמדפים.

מקרה נוסף הוא שמן הזית של ארגון הסחר ההוגן "איקוול אקסצ'יינג'", המיוצר במסגרת מיזם שבו פועלות יחד נשים ערביות ויהודיות. גם מוצר זה נכלל ברשימת המוצרים שהוסרו. כך נוצר מצב שבו יוזמות שנבנו במשך שנים סביב שיתוף פעולה בין אוכלוסיות שונות נפגעו בדיוק בגלל הקשר שהצליחו ליצור.

הוויכוח סביב החרם בפארק סלופ משקף שאלה רחבה הרבה יותר על יעילותם של חרמות צרכניים בעולם הגלובלי. בניגוד למציאות הפשוטה שמצטיירת לעיתים בשיח הציבורי, שרשראות הייצור והאספקה של המאה ה־21 אינן פועלות על פי גבולות לאומיים ברורים. מאחורי כל מוצר עומדים עובדים, ספקים, יזמים ושותפים ממגוון רחב של רקעים, דתות ולאומים.

לכן, כאשר מוטל חרם גורף על מוצרים ממדינה מסוימת, הפגיעה אינה נעצרת אצל הדרג המדיני. היא מחלחלת אל מפעלי הייצור, אל החקלאים, אל בעלי העסקים ואל העובדים עצמם. במקרה של פארק סלופ, מבקרי ההחלטה טוענים כי דווקא עובדים ערבים ויזמים ערבים-ישראלים מצאו את עצמם בין הנפגעים הראשונים.

לדברי סיימונס, הפגיעה אינה כלכלית בלבד. היא מספרת שההחלטה השפיעה עמוקות על תחושת השליחות של העובדים ועל האמונה שניתן לבנות עסקים המחברים בין אנשים גם בתקופות של מתיחות פוליטית. לדבריה, התחושה הקשה ביותר היא שהמציאות המורכבת של שיתוף פעולה בין בני אדם הוחלפה בסיסמאות ובחלוקות חדות של "בעד" ו"נגד".

תומכי החרם ממשיכים לטעון כי מדובר באמצעי מחאה לא-אלים שנועד להפעיל לחץ ציבורי וכלכלי על ישראל. מתנגדיו משיבים כי המציאות שנוצרה בפועל מלמדת עד כמה קשה להפעיל חרם גורף מבלי לפגוע גם באנשים שהחרם מבקש, לכאורה, לסייע להם.

בסופו של דבר, ההצבעה בפארק סלופ לא שינתה את מדיניות ממשלת ישראל ולא השפיעה על מקבלי ההחלטות בירושלים. היא כן שינתה את מציאות חייהם של עובדים, יזמים ועסקים שבנו במשך שנים מודל של שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. זו האירוניה הגדולה של הפרשה: מהלך שנועד להביע סולידריות עם צד אחד של הסכסוך פגע דווקא באנשים שניסו להוכיח כי שותפות בין הצדדים עדיין אפשרית.