לאכול בטבע זה כיף פי שבע

לפעמים קל לשכוח שקליפורניה היא לא רק לוס אנג׳לס, בוורלי הילס או חופי הים המופיעים בגלויות ושלל מגזינים. קליפורניה ללא בוטוקס או שירותי וולה- זו המתרחקת מגן המשחקים של האינסטגרם, לאטה מחלב שיבולת שועל וחניה בעשר דולר לשעה.
אני מדבר על קליפורניה שעדיין מריחה כמו מרווה יבשה אחרי השקיעה. המקום שבו מוזיקאים מזדקנים נעלמים לתוך ההרים, שבו שומעים יללות של קיוטים בלילה ושבו אנשים בונים בתים שנראים חצי בקתה וחצי ניסוי רוחני שיצא משליטה. הקליפורניה הזאת עדיין קיימת בטופנגה קניון. שם, בין האוקיינוס השקט לפיתולים המאובקים של כביש 27 יושבת מסעדת Cafe on 27 - תלויה על צלע ההר כמו חלום חום אמריקאי משונה במיוחד. רגע אחד הייתי תקוע בפקקים של לוס אנג'לס, מוקף בטסלות, משאיות משלוחים ואנשים שצועקים לתוך אוזניות בלוטות׳. ואז פתאום הכביש מתחיל להתפתל למעלה, האוויר משתנה- קודם מריחים את עצי האקליפטוס, אחר כך את שיחי הבר, ואז... מגיע השקט.

כיסא בר ודלפק קטן אל מול הנוף הכי שווה באזור 

טופנגה קניון תמיד היה מקום של אאוטסיידרים. הרבה לפני הבראנצ'ים, הפודיז והסטורי לאינסטגרם, הקניון הזה היה שייך לבני שבט הטונגה שחיו בין עצי האלון והנחלים העונתיים שחוצים את ההרים עד היום. אחריהם הגיעו מתיישבים, אמנים, מיסטיקנים, היפים ומוזיקאים שנמלטו מהתהילה, ובהמשך אופנוענים, גולשים ואנשים שפשוט ניסו להיעלם מהחיים האמריקאיים הרגילים.
בשנות השישים והשבעים טופנגה הפכה לאחד ממקומות המסתור הבוהמייניים הגדולים של קליפורניה. ניל יאנג גר באזור, ג׳ים מוריסון הסתובב בין ההרים האלה. אפילו הצל של צ׳ארלס מנסון ריחף כאן - כי כל חלום קליפורני יפה מגיע תמיד עם חושך שמסתתר מתחת לפני השטח. אבל טופנגה שרדה את הכל. עד היום המקום מרגיש קצת מחוץ לחוק. רואים תיבות דואר שנבנו ביד, פולקסווגנים חלודים שחונים ליד בתים של מיליוני דולרים וכלבי קניון זקנים שישנים בשמש כמו שריפים בפנסיה. שום דבר לא באמת מתאים אחד לשני, ובכל זאת הכול מרגיש שייך.
ואז מגיע הטבע; הרי סנטה מוניקה מקיפים את טופנגה כמו שמורת טבע שנפלה בטעות ליד אחת הערים הגדולות באמריקה. הגבעות מכוסות בצמחיית בר ים־תיכונית, חרדל פראי, עצי אלון, דולב אמריקאי, יוקה ועצי אגוז שחור. באביב הכל הופך ירוק לכמה רגעים קצרים לפני שקליפורניה נזכרת שהיא בעצם מדבר שהתחפש לגן עדן. מעל ההרים חגים נצים כמעט בלי הפסקה, איילים מופיעים בין השיחים בשעת בין ערביים. בלילה הקויוטים שולטים בקניון ובאזורים העמוקים יותר של Topanga State Park עדיין מסתובבים אריות הרים -באחת משמורות הטבע העירוניות הגדולות בארצות הברית. אפשר לצאת למסלול הליכה בבוקר ולהרגיש כאילו אתה עמוק בתוך ניו מקסיקו.
אבל עשרים דקות אחר כך אתה כבר ליד האוקיינוס, אוכל טאקו דגים לצד גולשים. איכשהו Cafe on 27 מצליחה ללכוד את כל זה בצורה מושלמת. המסעדה יושבת ממש לצד Topanga Canyon Boulevard, תלויה על צלע ההר כאילו מישהו בנה בית גדול מעץ התייאש באמצע והפך אותו לבית קפה. עצים מטפסים אחד מעל השני, צמחים נשפכים מהמעקים ורוחות הקניון עוברות בין השולחנות. אתה כמעט מצפה לראות את Crosby, Stills & Nash יושבים בפינה ומתווכחים על אבוקדו טוסט.

אלעד מסורי: ״אמריקנו פשוט או דריפ קופי ב- 3 דולר בלי טקסים מיותרים ובלי הרצאות על פולי קפה מאקוודור״

המקום נפתח ב- 2019 והפך מהר מאוד לאחת התחנות המזוהות ביותר עם הקניון. כן, אנשים מגיעים לכאן בשביל ארוחת בוקר, אבל האוכל הוא לא העניין כאן. האווירה היא הסיפור האמיתי -התנגשות מוזרה בין תרבות הרי קליפורניה הישנה לבין האנרגיה המלוטשת של בתי הקפה בלוס אנג'לס. תוכלו לראות שם אופנוענים שותים אספרסו ליד מדריכות יוגה, תיירים שמצלמים כל פינה ליד מקומיים שנראים כאילו לא עזבו את הקניון מאז 1978. זוג מבוורלי הילס לבוש כאילו הוא בדרך לקואצ׳לה יושב ליד גבר עם נעלי הליכה שקורא קרואק ובסוף שבוע זוג צעיר שיוצא לדייט בראנץ לבושים כאילו הם ברודיאו דרייב. יש גם את מימי החתולה שהתמקמה וכבר שנים שהיא לא עוזבת. תוכלו למצוא אותה בעיקר על גג מונית צהובה ישנה שהובאה למתחם - האורחים עוצרים ללטף. היא כל כך אהובה שבמקום מוכרים טישרטים עם דמותה.

טופנגה על הצלחת: קפה, קניון והמבורגר מול ההרים
התפריט של Cafe on 27 קופץ בין תרבויות בדיוק כמו לוס אנג׳לס עצמה. כופתה טאג'ין, אבוקדו טוסט, המבורגרים, ארוחות בוקר בסגנון שקשוקה, וופל מאצ'ה, קערות בריאות ולובסטר בנדיקט. בדרך כלל תפריט כזה היה מרגיש מבולגן. אבל כאן זה איכשהו עובד.
אני מודה, הגעתי למקום פעמיים: פעם אחת בבוקר ופעם נוספת בשעות בין הערביים. אולי כי הפריים העצום והכמעט לא הגיוני של המסעדה הזאת הכריח אותי לחזור שוב רק כדי להבין מה בדיוק קורה כאן.
התיישבתי על בר העץ הארוך ליד המעקה, מוקף בדפנות עץ מחוספסות ורוח קלה שמגיעה מהקניון. לגמתי כוס קפה שחור- כן, Cafe on 27 הוא מהמקומות האחרונים האלו שעדיין אפשר לקבל בהם אמריקנו פשוט או דריפ קופי ב- 3 דולר בלי טקסים מיותרים ובלי הרצאות על פולי קפה מאקוודור. מצד שני, אם תרצו, יגישו לכם גם מאצ'ה אורגנית מפוארת עם דבש מקומי, כאילו אתם באמצע ריטריט רוחני בהרי מליבו.
קרני שמש רכות מלטפות את שולחנות העץ. ציפורים מצייצות מתוך העצים. הכל מסביב ירוק בצורה כמעט מוגזמת, כאילו מישהו החליט לבנות ג'ונגל קטן באמצע דרום קליפורניה. לידי, מפל מים קטן זורם לו באיטיות מופלאה, והמחשבות? הן פשוט נעלמות. הטלפון פתאום הפסיק לעניין. המוח הופך לספוג שרק רוצה לספוג עוד- עוד ריחות של אקליפטוס, עוד רעש של רוח בין העלים, עוד כמה רגעים שבהם העולם מרגיש איטי יותר. ואז הגיע האוכל: ה-Plenty Avocado Toast על לחם מחמצת פחם שחור כמו סלע וולקני, מכוסה אבוקדו מעוך, עגבניות שרי צלויות, זרעי שומר, שמן זית ופרוסות דקות של צנון. זה נראה בדיוק כמו הדבר שסועדים אמריקאים מהדור הישן אוהבים לשנוא בלוס אנג'לס. ובכל זאת, כשאוכלים את זה באמצע טופנגה קניון, מוקפים בעצי אקליפטוס וברוח ההרים, זה פשוט עובד.
משם עברתי ל -Kefta Tagine - ופתאום הבראנץ׳ עושה פנייה חדה למרוקו. קציצות בקר שמתבשלות ברוטב עגבניות מתובל, שתי ביצי עין נמסות פנימה מלמעלה, הכל מבעבע בתוך כלי חרס מסורתי עם באגט חם בצד שמחכה לספוג את כל מה שנשאר. עשיר. מעושן. מהסוג של המנות שמאטות את השיחה סביב השולחן.
ה-Smoked Salmon Toast כבר מרגיש מוכר יותר -מחמצת, גבינת שמנת, צלפים, בצל, ארוגולה ושמן זית. טריטוריה קלאסית של בתי קפה קליפורניים. אבל יש משהו בלאכול את זה מעל הכבישים המתפתלים של הקניון שגורם לזה לטעום טוב יותר ממה שזה כנראה אמור להיות. ואז מישהו החליט שעדינות היא לחלשים והוציא את ה-Nutella Waffle. בננות, תותים, קצפת, נוטלה שנשפכת מעל הכל בלי שום בושה. מוגזם בצורה טובה. מסוג ארוחות הבוקר שמזכירות לך שלוס אנג׳לס תמיד תבחר בהנאה על פני איפוק אם רק תיתן לה הזדמנות. ה- Axellent Omelette אולי המנה הכי טופנגה בתפריט. פטריות צלויות, שמן כמהין, גבינת בורסן ועשבי תיבול מקופלים לתוך ביצים רכות כאילו מישהו לקח ארוחת בוקר מהכפר הצרפתי, נסע איתה דרך לורל קניון עם חלונות פתוחים ורוק פסיכדלי מתנגן ברקע.

וזאת רק ההתחלה. היו שם גם טוסטים עם בוראטה, פרושוטו ופסטו יוצאים לשולחנות אחרים. אגז בנדיקט שטובעים בהולנדז. צלחות עמוסות באוכל שנראה כאילו הוא שואב השראה מכל מקום בעולם: איטליה, מרוקו, ישראל, קליפורניה- הכול מתנגש יחד בתוך בית קפה מוזר שתלוי מעל כביש 27.
השעון שלי הראה 11:30 בבוקר, נו זה כבר כמעט 12 בצהרים ואני כידוע סאקר של המבורגר. אז הזמנתי את הבורגר 27 קציצת בלאק אנגוס עבה משילוב של שורט ריב וצ׳אק, נוטפת רוטב סודי, גבינת טילמוק צ'דר מותכת שנשפכת לצדדים, עגבנייה טרייה, חסה אייסברג, בצל מקורמל וחמוצים - הכל נדחס יחד לתוך לחמנייה בריוש שמחזיקה יפה את הבלאגן הזה. זה לא עדין, זה לא מנסה להמציא מחדש את אמריקה, זה פשוט המבורגר מהסוג שאוכלים עם שתי ידיים בזמן כשבא לכם משהו מושחת כדי לספק את הנשמה. לפעמים אנשים פשוט רוצים המבורגר טוב, קפה חזק ומקום לשבת בו מעל ההרים ולהיעלם לכמה שעות.

ביום ראשון, שבוע לאחר מכן, קצת לפני שבע בערב, חזרתי למקום הפשע מצוייד עם כמה חברים רעבים. אחת המנות הכי טובות בשולחן הייתה ה-Wispy Crispy Chicken Sandwich - כי לפעמים כל מה שאתה באמת צריך בחיים זה עוף מטוגן טוב ולחמניית בריוש חמאתית שתספוג את כל החטאים שלך. ירכי עוף היו מטוגנות עד לרמת הקריספיות המושלמת. לא הקריספי המתאמץ של רשתות מזון מהיר-אלא כזה שנשבר ברעש קטן ומספק בכל ביס. מעל זה מגיע רוטב דבש־צ'ילי מתוק וחריף, סלט אסייתי קראנצ'י, חמוצים, איולי קימצ'י שנותן בעיטה של חומציות וחריפות, והכל נדחס בלחמניית בריוש רכה ונפלאה. זה מלוכלך, חריף, מתוק, שמנוני בדיוק במידה הנכונה; הסוג של סנדוויץ׳ שמחייב מפיות אבל לא באמת מאפשר לך לעצור באמצע.
אחת המנות המפתיעות שהייתי בטוח מזמין שוב הייתה ה-California Pizza. כי רק בקליפורניה אפשר לקחת פיצה, להחליף את הבצק בכרובית, ועדיין לגרום לזה להרגיש מושחת בצורה בלתי רגילה. בצק כרובית דק וקריספי, ארטישוקים צלויים, עגבניות מיובשות, תערובת של ארבע גבינות, פסטו ובזיליקום טרי מלמעלה. הכול מרגיש קליל יותר מפיצה רגילה, אבל עדיין עמוק, עשיר ומלא בטעמים ים־תיכוניים שמתחברים מושלם עם האוויר של טופנגה.
ואז הגיע הפילה סטרוגנוף. נתחי פילה בקר רכים בתוך רוטב שמנת כהה ועשיר שנראה כאילו בושל במשך שעות עד שאיבד כל עניין בלהיות “מעודן”. הפילה מוגש ברוטב עמוק, חמאתי, מלא בטעם של יין, פטריות ובשר עם בצלי פנינה קטנים ששוחים בפנים כמו אוצרות קטנים בכל ביס. לצד כל זה הגיעה קערת סלט ירוק גדולה: גזר, כרוב אדום, ירוקים טריים, גבינת פטה מפוזרת מעל וכדורי פלאפל חמים.

California Pizza : בצק כרובית דק וקריספי, ארטישוקים צלויים, עגבניות מיובשות, תערובת של ארבע גבינות, פסטו ובזיליקום טרי

יש משהו באווירה במקום שמאפשרת לכם: לעבור מעוף מטוגן אמריקאי, לפיצה ים־תיכונית, לסטרוגנוף צרפתי־רוסי עשיר, ואז לסיים עם פלאפל ופטה- והכל עדיין ירגיש הגיוני לחלוטין אולי כי טופנגה עצמה תמיד הייתה מקום הבנוי משברים וחלקים. אמנים, נוודים, מחפשי רוחניות. אנשים שברחו מהחיים הרגילים. האוכל פשוט משקף את הקניון - מורכב, מבולגן, בינלאומי ובלתי ניתן להגדרה. ובינינו... הנוף המדהים עושה את רוב העבודה ממילא.
לטופנגה תמיד היה מתח בין המקומיים שרוצים לשמור על הנשמה המשוגעת של הקניון לבין האנשים מבחוץ שבאים לצרוך אותה. אבל בשקיעה, הקניון נצבע בזהב, ההרים נראים כמו סרט ישן. הצללים נמתחים על כביש 27 בזמן שאופנועים אחרונים מתפתלים בדרך חזרה הביתה למליבו. כשאתה יושב ב־Cafe on 27 בשעה הזאת, שותה אספרסו בזמן שרוחות הקניון מזיזות את העצים, אתה מבין משהו חשוב: לוס אנג׳לס היא לא רק גורדי שחקים, פקקים וטירוף של סלבריטאים. לפעמים היא גם: קניון נסתר, כביש עקום, ריח של מרווה באוויר, בית קפה מעץ שתלוי מעל ההרים וכמה רגעים שקטים שבהם קליפורניה עדיין מרגישה פראית מספיק כדי להאמין שעדיין אפשר לחלום.