מורשת איראנית אכזרית בקליפורניה: בנה של דוברת חוטפי השגרירות בטהרן מלמד את ילדי האליטה בלוס אנג'לס

בוקר שגרתי לכאורה בלוס אנג'לס. עיסא האשמי יוצא ממכון כושר יוקרתי, בקבוק מים בידו וטלפון נייד בכיסו. הוא חולף על פני עיתונאים מבלי להגיב, פניו חתומות וצעדיו בטוחים. דבר בהתנהלותו אינו מסגיר את הסערה הציבורית המתחוללת סביב שמו — או את המשקל ההיסטורי שהוא נושא עמו.

האשמי, בן 43, אינו עוד מרצה לפסיכולוגיה. הוא בנה של מעסומה אבטקר — האישה שכונתה במערב "מרי הצורחת" — דוברת הקבוצה האסלאמית שהשתלטה על שגרירות ארצות הברית בטהרן בשנת 1979 והחזיקה 52 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים. המשבר הפך לאחד האירועים המכוננים ביחסי ארצות הברית–איראן.

אבטקר הייתה אז צעירה בשנות העשרים לחייה, ושימשה כדוברת באנגלית של הקבוצה שכינתה עצמה "הסטודנטים המוסלמים ההולכים בעקבות קו האימאם". היא הופיעה בתקשורת הבינלאומית, הפיצה מסרים אנטי־אמריקאיים, ועודדה את בני הערובה לתאר את מצבם באור חיובי — בזמן שבפועל סבלו מבידוד ממושך ולחץ נפשי כבד.

האשמי, בן 43, אינו עוד מרצה לפסיכולוגיה. הוא בנה של מעסומה אבטקר — האישה שכונתה במערב "מרי הצורחת" — דוברת הקבוצה האסלאמית שהשתלטה על שגרירות ארצות הברית בטהרן בשנת 1979 והחזיקה 52 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים. המשבר הפך לאחד האירועים המכוננים ביחסי ארצות הברית–איראן.

לאחר המהפכה האסלאמית לא נעלמה מהזירה הציבורית, אלא להפך: אבטקר התקדמה במערכת השלטון האיראנית ומונתה לסגנית נשיא איראן לענייני נשים ומשפחה — אחת הנשים הבכירות ביותר במשטר.

בנה, לעומתה, בחר במסלול שונה לחלוטין.

האשמי סיים את לימודיו באוניברסיטת טהרן בשנת 2006, וב-2010 עבר לארצות הברית. הוא המשיך ללימודי דוקטורט במנהיגות ארגונית בבית הספר לשיקגו לפסיכולוגיה מקצועית — מוסד אקדמי המתמחה בפסיכולוגיה יישומית. כיום הוא משמש פרופסור חבר באותו מוסד, המלמד גם בקמפוס שבקלרמונט, באזור לוס אנג'לס.

הוא מתגורר עם אשתו, גם היא מרצה לפסיכולוגיה, באגורה הילס — פרבר מבוסס במחוז לוס אנג'לס.

אך חייו אינם עוברים מתחת לרדאר. מאז תחילת 2025 מתגברת מחאה ציבורית סביב נוכחותו בארצות הברית. מפגינים התאספו מחוץ למוסדות שבהם הוא מלמד, ועצומות מקוונות קוראות לגרשו מהמדינה.

אחת מהן שואלת: האם ראוי שבנו של מי שהייתה מעורבת בהחזקת אזרחים אמריקאים כבני ערובה ילמד את ילדינו? אחרים מדגישים כי כל עוד אמו לא הביעה חרטה פומבית — והאשמי עצמו נמנע מלהתנער ממעשיה — עצם נוכחותו נתפסת כפגיעה מוסרית.

עדויות קשות מצד בני ערובה לשעבר ובני משפחותיהם מוסיפות להעצים את הזעם. אחד מהם, בנו של דיפלומט שהוחזק בשבי, טען כי בני משפחת האשמי היו מעורבים ישירות בפעילות הקבוצה וכי הזיכרון אינו דועך.

הביקורת מתמקדת לא רק בעבר, אלא גם בהווה: האשמי לא פרסם כל הצהרה פומבית ביחס למורשת אמו, לא הביע הסתייגות ולא נקט עמדה — שתיקה שמחריפה בעיני מתנגדיו את חומרת העניין.

מנגד, השאלה העקרונית מורכבת בהרבה: עד כמה ניתן להטיל על אדם אחריות למעשיהם של הוריו?

מבחינה משפטית, אין בסיס מוצהר לגרש את האשמי. הוא נכנס לארצות הברית כסטודנט, ובהמשך עמד בדרישות החוק לשהייה ולעבודה. אך הדיון הציבורי אינו משפטי בלבד — הוא מוסרי, רגשי והיסטורי.

עבור רבים, שמו של האשמי אינו רק שם פרטי. הוא סמל לפרק טראומטי בזיכרון האמריקאי — פרק שטרם נסגר.

הסיפור שלו משקף גם את פניה המורכבות של לוס אנג'לס: עיר שבה מתקיימות זו לצד זו קהילות איראניות שונות — כאלה שברחו מהמשטר האסלאמי, לצד כאלה שגדלו בתוכו. בין זיכרון אישי כואב לבין מציאות חיים חדשה, המתח נותר חי ונוכח.

האשמי נכנס לכיתה, מניח את תיקו ופותח את השיעור. עבור חלק מהסטודנטים הוא רק מרצה. אך מחוץ לאולם — בזיכרונות, בעדויות ובעיני מבקריו — הסיפור רחוק מלהסתיים.