ענקיות הרשת על ספסל הנאשמים: "100,000 ילדים ביום נתקלים בהטרדה מינית" - המשפטים שעלולים לשנות את האינטרנט

השבוע נפתח בארצות הברית עימות משפטי שעשוי להפוך לנקודת מפנה ביחסי החברה עם הרשתות החברתיות. בשני הליכים מקבילים — בבית משפט בלוס אנג’לס ובבית משפט במדינת ניו מקסיקו — מתייצבות שתי ענקיות טכנולוגיה, מטא וגוגל, מול תביעות שמבקשות להוכיח טענה אחת מרכזית: שהנזק לילדים אינו “תוצר לוואי” של עידן דיגיטלי, אלא תוצאה של בחירות עיצוב מכוונות, שנועדו להגדיל זמן מסך והכנסות מפרסום גם במחיר בריאותם וביטחונם של קטינים.

הטענה הזו נשמעת דרמטית, אך התובעים אינם מסתפקים בסיסמאות. הם מציגים את המשפטים כמאבק על “הארכיטקטורה” של האינטרנט: האלגוריתמים, מנגנוני ההמלצה, ההתראות והפיצ’רים שתוכננו — לטענתם — כדי להשאיר משתמשים צעירים מחוברים בכל מחיר, וליצור סביבת סיכון שמקלה על הטרדה וניצול. ההשוואה שחוזרת שוב ושוב בדיונים ובמסמכים היא לתעשיית הטבק: כמו אז, כך נטען, חברה מרוויחה ממוצר ממכר, מקטינה את הסכנה בפומבי, וממשיכה קדימה כל עוד אין מחיר משפטי ממשי.

במרכז ההליך בלוס אנג’לס עומדת צעירה בת 19, המזוהה בראשי התיבות קי־ג’י־אם. התביעה שהגישה — הנחשבת למקרה “דגל” בתוך גל רחב של תביעות דומות — טוענת כי חשיפה ממושכת לרשתות חברתיות מגיל צעיר לא רק פגעה ברווחתה הנפשית, אלא יצרה דפוס התמכרות שהחמיר דיכאון והעמיק מצוקה. הנקודה המשפטית החשובה אינה רק הנזק, אלא שאלת האחריות: האם הפלטפורמות עיצבו את המוצרים באופן שמכוון במיוחד לנוער, תוך שימוש בכלים התנהגותיים שמטרתם “לנעול” את המשתמש בלולאות מעורבות, בדיוק כפי שמכונות מזל מנצלות מנגנוני תגמול במוח.

 

במרכז ההליך בלוס אנג’לס עומדת צעירה בת 19, המזוהה בראשי התיבות קי־ג’י־אם. התביעה שהגישה — הנחשבת למקרה “דגל” בתוך גל רחב של תביעות דומות — טוענת כי חשיפה ממושכת לרשתות חברתיות מגיל צעיר לא רק פגעה ברווחתה הנפשית, אלא יצרה דפוס התמכרות שהחמיר דיכאון והעמיק מצוקה. הנקודה המשפטית החשובה אינה רק הנזק, אלא שאלת האחריות: האם הפלטפורמות עיצבו את המוצרים באופן שמכוון במיוחד לנוער, תוך שימוש בכלים התנהגותיים שמטרתם “לנעול” את המשתמש בלולאות מעורבות, בדיוק כפי שמכונות מזל מנצלות מנגנוני תגמול במוח.

 

התביעה מציירת את הנערים לא כמי שנקלעו במקרה לשימוש עודף, אלא כקהל יעד. לפי הטענה, תכונות כמו גלילה אינסופית, התראות שמופעלות בזמן מדויק, אלגוריתמים שמזהים “חולשה” ומזינים עוד ועוד תוכן — נבנו כדי להגדיל שהייה, ולא כדי להגן על צעירים. התובעים מבקשים לבסס כאן תקדים: אם בית המשפט יקבל את הטענה שמדובר בעיצוב מזיק ומכוון, הדרך לתביעות נוספות עשויה להיפתח, גם מול הגנות משפטיות שהגנו עד היום על פלטפורמות ברשת.

בניו מקסיקו, ההליך המשפטי מקבל גוון אחר — קודר יותר. כאן, התביעה עוסקת בלב הסיוט של הורים רבים: ניצול מיני והטרדות כלפי קטינים ברשתות החברתיות. התובע הכללי של ניו מקסיקו, ראול טורס, טוען כי מטא — המחזיקה בפייסבוק ובאינסטגרם — הציגה מצג מטעה לגבי בטיחות הפלטפורמות, בעוד שבפועל המערכות שלה מאפשרות לטורפים לחדור למרחב הילדים, ליצור קשרים, ולהפעיל מניפולציות. לטענת התביעה, הצוותים שבנו את המקרה השתמשו בכלים חקירתיים, כולל פעילות יזומה שנועדה לבחון כיצד מגיבה הפלטפורמה לפניות מיניות ולסיכוני ניצול.

ואז מגיע המספר שמטלטל את שני ההליכים: לפי טענת התביעה בניו מקסיקו, במסמכים פנימיים של מטא מופיעה הערכה שלפיה כ־100 אלף ילדים ביום נחשפים להטרדה מינית בפלטפורמות החברה. מדובר במספר שמוצג כראיה לכך שהבעיה אינה שולית, אינה נקודתית, ואינה תוצאה של “משתמשים רעים בלבד”, אלא תוצר של מערכת שאינה מצליחה — או אינה ממהרת — לסגור את שעריה בפני מי שמחפש ילדים.

מטא מצידה דוחה את ההאשמות, וטוענת שהצגת הקשר הישיר בין רשתות חברתיות לבריאות הנפש של בני נוער היא פישוט יתר של תופעה מורכבת. החברה מדגישה שקיימים גורמים רבים המשפיעים על מצוקת צעירים — לחץ לימודי, בידוד חברתי, קשיים כלכליים, שימוש בחומרים ממכרים — וטוענת כי היא משקיעה לאורך שנים בכלים, מדיניות ותכונות שמטרתן להגן על צעירים. גם גוגל, הנוגעת להליך דרך יוטיוב, דוחה את הטענות וטוענת כי בטיחות צעירים היא יעד מרכזי בעבודתה.

ברקע, העובדה ששתי פלטפורמות אחרות — טיקטוק וסנאפצ’ט — הגיעו להסדרים מחוץ לכותלי בית המשפט בתביעה שנדונה בלוס אנג’לס, מוסיפה שכבת עניין: יש מי שרואים בכך אות לכך שחברות העדיפו לא להסתכן בהכרעות תקדימיות; אחרים טוענים שזה אינו מלמד על אשמה, אלא על ניהול סיכונים משפטי. כך או כך, עצם קיומם של הסדרים כבר בשלב הזה מלמד עד כמה הזירה המשפטית הפכה מסוכנת לחברות הטכנולוגיה.

הדיונים צפויים לעסוק לא רק בשאלת הנזק, אלא גם בשאלת הכלים: מה נדרש כדי להגן על ילדים באינטרנט? האם יוטלו מגבלות על מנגנוני ההמלצה? האם יאולצו החברות לחזק אימות גיל? האם יידרשו להדק ניטור והסרה של חשבונות מסוכנים? והאם ייאלצו לשנות את יחסי הכוחות בין “פרטיות” לבין “בטיחות קטינים” — סוגיה נפיצה במיוחד כאשר מדובר בהצפנה ובתקשורת פרטית.

מעל לכל מרחפת האפשרות של שינוי תרבותי־משפטי: במשך שנים נהנו פלטפורמות דיגיטליות מהגנות רחבות וטענו שהן “רק תשתית” ולא אחראיות לתוכן או לנזק. המשפטים הללו, אם יבשילו להכרעות משמעותיות, עשויים לערער את תפיסת היסוד הזו. לא עוד פלטפורמה ניטרלית, אלא מוצר מעוצב; לא עוד “מראה של החברה”, אלא מערכת שמגדירה התנהגות.

המשפטים בלוס אנג’לס ובניו מקסיקו עדיין בראשיתם, והחברות מכחישות בתוקף. אולם עצם פתיחתם — עם טענות שמכוונות ללב מודל העסקי של הרשתות — מסמן עידן חדש: עידן שבו השאלה אינה רק מה הילדים רואים ברשת, אלא מי בנה את המנגנון שדוחף להם את זה, ולמה.