על הדשא, המשחק הוכרע הרבה לפני שהקונפטי הירוק-לבן החל לרדת. ההגנה של סיאטל, החזקה בליגה לאורך כל העונה, חנקה את ניו אינגלנד באכזריות קרה. דרייק מיי, הקוורטרבק הצעיר של הפטריוטס, מצא את עצמו לכוד בלילה של סיוט מתמשך: לחצים בלתי פוסקים, שישה סאקים, שני יירוטים ואיבוד כדור נוסף – ובעיקר תחושה שאין לאן לברוח. הקצב, העוצמה והדיוק של שחקני ההגנה של סיאטל לא הותירו לו מרווח נשימה. לא הייתה כאן דרמה הוליוודית של מהפכים, אלא הצגה צבאית כמעט, תצוגת תכלית של קבוצה שבאה לכפות את רצונה מהרגע הראשון.
בשני קצותיו של אותו ערב, נכתבו שתי הצהרות שונות אך משלימות. על המגרש – הצהרה של כוח, משמעת ותכנון ארוך טווח; על הבמה – הצהרה של זהות, גאווה תרבותית ואהבה ככוח נגדי לשנאה. סיאטל הוכיחה שפוטבול עדיין יכול להיות משחק של הגנה, של סבלנות ושל חנק טקטי. באד באני הוכיח שבלב הממסד התרבותי האמריקאי אפשר להשמיע קול אחר, בשפה אחרת, ולגעת בלבם של מיליונים בלי לוותר על מי שאתה.
בצד ההתקפי, קנת’ ווקר השלישי היה מנוע היציבות של סיאטל, עם ריצות עיקשות שכרסמו בהגנת ניו אינגלנד והכתיבו את קצב המשחק. הוא לא רק צבר יארדים, אלא שידר לשאר הקבוצה מסר ברור: זה הערב שלנו. מעל הכול עמד סיפורו של הקוורטרבק סאם דרנולד – מי שנחשב במשך שנים לאכזבה מתמשכת בליגה, נדד בין קבוצות וחווה לא מעט רגעי שפל – והגיע לסיאטל כדי לגלות מחדש את מקומו. הוא לא נזקק להברקות גרנדיוזיות; העובדה ששמר על הכדור, לא איבד שליטה וניהל משחק שקול הייתה אולי התרומה הגדולה ביותר שלו לערב האליפות. זה היה סיפור על שיקום, על אמון מחודש, ועל האפשרות שבספורט האמריקאי, גם מי שכבר סומן ככישלון יכול לכתוב לעצמו סוף אחר.
מאחורי הקלעים של הניצחון עמד המאמן הראשי מייק מקדונלד, שהפך את ההגנה של סיאטל ליצירת מופת טקטית. בגיל צעיר יחסית למעמד, הוא הוביל קבוצה ממושמעת, חכמה ואכזרית במובן הספורטיבי של המילה – כזו שיודעת מתי ללחוץ, מתי להמתין, ומתי להנחית את המכה שמכריעה משחק. זה היה ניצחון של תפיסה: אמונה בהגנה כבסיס לזהות הקבוצתית, בעולם שבו פוטבול מודרני נוטה להלל בעיקר התקפות נוצצות.
ואז, במחצית, התרחשה על הבמה המרכזית של אמריקה הצגה מסוג אחר לגמרי. באד באני עלה לבמת הסופרבול לא רק כאמן-על אלא כנציג של תרבות, שפה וזהות שבדרך כלל נדחקות לשוליים של המרכז האמריקאי הלבן. ההופעה נפתחה בדימויים מתוך החיים היומיומיים בפוארטו ריקו: שדות קני סוכר, קשישים המשחקים דומינו, דוכני קרח גרוס בשכונות חמות ולחות. לא הייתה כאן תפאורה אקזוטית לצורכי קישוט, אלא הצבה ברורה של התרבות הקריבית במרכז הבמה של האירוע הנצפה ביותר בארצות הברית.
באד באני שר בספרדית בלבד, ללא ניסיון “להקל” על הקהל האמריקאי או לתרגם את עצמו לאנגלית. זו הייתה בחירה מודעת, כמעט הצהרה: הזהות הלטינית אינה זקוקה להתנצלות כדי להיות ראויה למרכז הבמה. לצדו הופיעו ליידי גאגא וריקי מרטין, וכל אחד מהם הוסיף שכבה נוספת למסר: גאגא בטקס חתונה סמלי שהדגיש אהבה וקבלה, מרטין עם שיר שנגע בכאב הקולוניאלי ובמאבקי הזהות של פוארטו ריקו. הדימויים של עמודי חשמל מתפוצצים על רקע השירה הזכירו לקהל האמריקאי את הפגיעוּת המתמשכת של האי, שנים לאחר הוריקן מריה, ואת תחושת הנטישה שמלווה רבים מתושביו.
לצפייה בסרטון: https://www.instagram.com/reel/DUhbH7wke1b/?utm_source=ig_web_copy_link
במהלך ההופעה, באד באני החזיק דגל פוארטו ריקו בצבעיו הבהירים של מחנה העצמאות, וסיים במסר שהדהד הרבה מעבר למוזיקה: “הדבר היחיד שחזק יותר משנאה הוא אהבה”. אחר כך, באנגלית, הזכיר שהמילה “אמריקה” אינה שייכת רק לארצות הברית, אלא ליבשת שלמה, דרום וצפון, ולזהויות רבות שחולקות את אותו מרחב תרבותי ופוליטי. זו לא הייתה מחאה צעקנית, אלא אמירה שקטה, בטוחה בעצמה, שמסרבת להצטמצם למסגרת צרה של פטריוטיות חד-ממדית.
התגובות לא איחרו לבוא. במחנות השמרניים בארצות הברית נשמעו טענות כי מדובר ב”פוליטיזציה” של אירוע ספורטיבי. אבל קשה היה להתעלם מהעובדה שגם עצם הנוכחות של תרבות לטינית במרכז הבמה היא, במציאות האמריקאית של השנים האחרונות, מעשה פוליטי בפני עצמו. באד באני לא ביקש רשות להיות מי שהוא; הוא פשוט היה, והביא איתו מיליוני צופים אל עולם תרבותי שבדרך כלל זוכה לייצוג חלקי בלבד במיינסטרים.
וכך, בשני קצותיו של אותו ערב, נכתבו שתי הצהרות שונות אך משלימות. על המגרש – הצהרה של כוח, משמעת ותכנון ארוך טווח; על הבמה – הצהרה של זהות, גאווה תרבותית ואהבה ככוח נגדי לשנאה. סיאטל הוכיחה שפוטבול עדיין יכול להיות משחק של הגנה, של סבלנות ושל חנק טקטי. באד באני הוכיח שבלב הממסד התרבותי האמריקאי אפשר להשמיע קול אחר, בשפה אחרת, ולגעת בלבם של מיליונים בלי לוותר על מי שאתה.
ליל הסופרבול הזה לא ייזכר רק כעוד גמר חד-צדדי, אלא כרגע שבו אמריקה הביטה בעצמה משני צדדים של אותו מטבע: מצד אחד, התשוקה לניצחון, לשליטה, לעוצמה; מצד שני, המאבק על זהות, על שייכות ועל הזכות להיות נוכח במרכז בלי להיטמע ולהיעלם. שני הניצחונות – זה של סיאטל וזה של באד באני – סיפרו יחד סיפור אחד גדול על אמריקה של ימינו: מדינה קרועה בין פחד לשינוי, אבל גם כזו שעדיין מסוגלת לייצר רגעים נדירים של עוצמה, אמת וחיבור.
