נמכר בצל צלב הקרס: יורשי אספן יהודי תובעים את מוזיאון המטרופוליטן על ציור שנמכר תחת כפייה נאצית

יותר משמונה עשורים לאחר שמקס יוליוס בראונטל, סוחר כלבו ואספן אמנות יהודי, נאלץ למכור את אוסף היצירות שלו תחת הכיבוש הנאצי בצרפת, יורשיו פותחים במאבק משפטי נגד אחד ממוסדות התרבות החשובים בעולם – מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. התביעה, שהוגשה בצרפת, מבקשת להשיב למשפחה ציור של האמן האימפרסיוניסט קמיל פיסארו, בטענה כי המכירה ב־1941 נעשתה תחת כפייה ולכן בטלה מעיקרה. המקרה מציף מחדש שאלות יסוד על צדק היסטורי, אחריות מוסדית, והקו המטושטש שבין “עסקה” לבין גזל בתקופת רדיפה טוטליטרית.

במוקד המחלוקת עומדת היצירה “ערימות השחת, בוקר, ארניי”, ציור משנת 1899 מאת פיסארו – צייר מרכזי באימפרסיוניזם, שהיה בעצמו בן למשפחה יהודית. בראונטל מכר את היצירה בשנת 1941 תמורת 100 אלף פרנק, בשעה שצרפת נתונה תחת שלטון כיבוש נאצי, והיהודים במדינה נרדפים, מופקעים מזכויותיהם ורכושם, ונמצאים תחת איום קיומי. שבעת יורשיו של בראונטל טוענים כי לפי החוק הצרפתי, עסקאות שבוצעו תחת כפייה נאצית נחשבות בטלות – ללא קשר למחיר ששולם בפועל. לטענתם, עצם ההקשר ההיסטורי הופך את המכירה למעשה של גזל.

 

במוקד המחלוקת עומדת היצירה “ערימות השחת, בוקר, ארניי”, ציור משנת 1899 מאת פיסארו – צייר מרכזי באימפרסיוניזם, שהיה בעצמו בן למשפחה יהודית. בראונטל מכר את היצירה בשנת 1941 תמורת 100 אלף פרנק, בשעה שצרפת נתונה תחת שלטון כיבוש נאצי, והיהודים במדינה נרדפים, מופקעים מזכויותיהם ורכושם, ונמצאים תחת איום קיומי. שבעת יורשיו של בראונטל טוענים כי לפי החוק הצרפתי, עסקאות שבוצעו תחת כפייה נאצית נחשבות בטלות – ללא קשר למחיר ששולם בפועל. לטענתם, עצם ההקשר ההיסטורי הופך את המכירה למעשה של גזל.

 

מוזיאון המטרופוליטן, שמחזיק כיום ביצירה, טוען מנגד כי בראונטל קיבל תמורה הוגנת בהתאם לשווי השוק באותה עת. אלא שהיורשים דוחים את הטיעון מכל וכל: כאשר אדם פועל תחת משטר טרור, מאוים בגירוש ובמוות, אין משמעות אמיתית למושג “שווי שוק הוגן”. מכירה שנעשית בצל רדיפה שיטתית אינה עסקה חופשית – אלא אילוץ.

לדברי היורשים, במשך חמש שנים ניסו לנהל מגעים שקטים עם המוזיאון בניסיון להגיע להסדר מוסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, אך ללא הועיל. רק לאחר שמוצו הערוצים הלא־משפטיים, פנו להליך משפטי פומבי. מומחים למשפט בינלאומי ולדיני השבת רכוש שנבזז בתקופת השואה מציינים כי כפיית החוק הצרפתי על מוסד אמריקאי היא הליך מורכב, הצפוי להימשך זמן רב ולהיתקל במכשולים פרוצדורליים ודיפלומטיים.

סיפור חייו של בראונטל ממחיש את עומק העוול: הוא נולד בגרמניה בשנת 1878, נמלט לצרפת לאחר עליית הנאצים לשלטון, אך גם שם לא מצא מקלט. לאחר הפלישה הגרמנית נאלץ למכור את אוספו כולו. בשנת 1942 נאסף עם אלפי יהודים נוספים במסגרת גלי הגירוש מצרפת; הוא שרד את השואה, אך מת מסרטן בשנת 1946 – שנה בלבד לאחר השחרור – מבלי שזכה להשיב לעצמו את נכסיו או את מורשת חייו.

המקרה אינו חריג: אלפי יצירות אמנות שנגזלו או נמכרו בכפייה בתקופת השואה מוסיפות לצוץ באוספים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם. הנאצים הפעילו מדיניות שיטתית של שוד רכוש יהודי – לעיתים בהחרמה גלויה, ולעיתים דרך “מכירות” שנכפו תחת לחץ, איומים ושלילת זכויות אזרח. המחלוקת המשפטית העקרונית נוגעת לשאלה האם עסקה שנעשתה בתנאי רדיפה יכולה להיחשב עסקה לגיטימית, או שמא עצם ההקשר מבטל את תוקפה.

בצרפת נקבע עיקרון ברור: עסקאות שבוצעו תחת שלטון הכיבוש הנאצי נחשבות בטלות. בארצות הברית, לעומת זאת, הגישה מצמצמת יותר ונוטה לבחון ראיות ספציפיות לכפייה ישירה. מוזיאונים אמריקאיים, ובהם מוזיאון המטרופוליטן, נשענים לעיתים על תיעוד של תשלום כספי כדי לטעון ללגיטימיות הרכישה – גם כאשר התיעוד ההיסטורי מצביע על מציאות של רדיפה, אפליה והפקעת רכוש.

מעבר לשאלות המשפטיות, ניצבת השאלה המוסרית: האם מוסד תרבותי ציבורי רשאי להמשיך להחזיק ביצירה שמקורה בעוול היסטורי עמוק, גם אם הדבר מגובה בנימוקים משפטיים? יורשי בראונטל אינם מבקשים פיצוי כספי או מחווה סמלית – הם דורשים השבה והכרה בעובדה שהמכירה ב־1941 לא הייתה בחירה חופשית, אלא תוצאה של חיים בצל טרור נאצי.

המקרה הזה אינו רק סכסוך קנייני; הוא מבחן למצפונם של מוסדות תרבות בני זמננו. השאלה האמיתית אינה רק מי מחזיק בזכויות הקניין על הציור – אלא האם עולם האמנות מוכן להישיר מבט אל עברו, ולהכיר בכך שחלק ממורשתו נבנתה על חורבות חייהם של קורבנות רדיפה ורצח עם.