השאלה החריגה הזו עולה על רקע החלטת ממשל טראמפ לבטל את המעמד המוגן הזמני למהגרים מהאיטי — מהלך שצפוי לשלול ביום שלישי הקרוב את מעמדם החוקי של כ־350 אלף בני אדם, ולחשוף אותם למעצר ולגירוש מיידיים למדינה השרויה באנרכיה אלימה.
“זה מזכיר לי את אנה פרנק,” אמרה רייצ’ל בלומברג, נשיאת ומנכ”לית המרכז, לסוכנות הידיעות היהודית. “יש קשר רגשי עמוק בין היותנו יהודים לבין מה שההייטים עוברים. התושבים שלנו מרגישים את זה בכל הגוף.”
הקשישים ב“סיני רזידנס” הבינו מוקדם מה שרבים בארצות הברית רק מתחילים לעכל: לצד מבצעי אכיפת הגירה נרחבים במינסוטה ובמדינות נוספות, הממשל הפדרלי פועל לבטל הסדרים שהעניקו במשך עשרות שנים הגנה למהגרים ממדינות שנחשבו מסוכנות מדי לחזרה. בתחילת השבוע השהה שופט פדרלי את ביטול המעמד המוגן למהגרים מוונצואלה, אך נכון לעכשיו, אלא אם תתקבל החלטה שיפוטית נוספת ברגע האחרון — מהגרי האיטי יאבדו את מעמדם בתוך ימים.
יש מי שטוענים כי דווקא הקהילה היהודית מחויבת להקשיב לאזהרה הזו. ראובן רוטמן, נשיא ומנכ”ל רשת סוכנויות השירותים האנושיים היהודיים, אמר כי הקהילה היהודית גם מעסיקה מהגרים וגם משרתת אותם כלקוחות. “קבלת פני הזר היא ערך יהודי יסודי,” אמר. “הכול מחובר.”
ההשלכות אינן מוגבלות למהגרים עצמם. בדרום פלורידה, כמו גם במדינות נוספות, נרשמת פאניקה ממשית במערכת הסיעוד. ב“סיני רזידנס” לבדו, תשעה אחוזים מאנשי הצוות הם מהגרים מהאיטי המחזיקים במעמד מוגן זמני — מעמד שבלעדיו לא יוכלו להמשיך לעבוד. בסך הכול, 69 אחוזים מעובדי המרכז נולדו מחוץ לארצות הברית, נתון הממחיש עד כמה תעשיית הטיפול בקשישים תלויה בכוח עבודה מהגר.
כדי להתמודד עם המחסור הצפוי, הנהלת המרכז מגבירה את מאמצי הגיוס. מנהלי בתי אבות יהודיים אחרים מזהירים כי ייאלצו להסתמך על סוכנויות כוח אדם זמניות — פתרון שמוביל לחוסר יציבות בטיפול ולהתייקרות השירותים. התוצאה, כך נראה, תהיה עלייה בהוצאות המוטלות על הקשישים עצמם.
אך הפגיעה אינה רק תפעולית. קשרים עמוקים נרקמים בין קשישים לבין המטפלים שלהם. “התושבים שלנו יודעים מה פירוש להיות לא רצויים,” אמרה בלומברג. “הם מכירים גירוש, פחד, ובריחה למען הצלה. הם רוצים להגן על האנשים שמטפלים בהם יום־יום.”
המעמד המוגן הזמני למהגרי האיטי הונהג עוד בתקופת ממשל רייגן, וניתן בצו מנהלי — ולכן גם ניתן לביטול ללא אישור הקונגרס. שרת ביטחון המולדת קריסטי נואם טענה כי “זמני פירושו זמני”. שופט פדרלי קבע לאחרונה כי נואם חרגה מסמכותה, אך ללא צו נוסף — הביטול ייכנס לתוקף.
השלכות המדיניות הללו חריפות במיוחד על רקע הזדקנות האוכלוסייה האמריקאית. מומחים מזהירים כי הגבלת כוח העבודה המהגר תפגע ישירות בקשישים. “יש לנו עובדים ששרדו את מגפת הקורונה בבתי אבות,” אמר מנהל בית אבות יהודי שביקש להישאר בעילום שם. “ועכשיו אומרים להם שהם לא ראויים להישאר במדינה הזו? בלי מהגרים — פשוט לא יהיו מטפלים.”
יש מי שטוענים כי דווקא הקהילה היהודית מחויבת להקשיב לאזהרה הזו. ראובן רוטמן, נשיא ומנכ”ל רשת סוכנויות השירותים האנושיים היהודיים, אמר כי הקהילה היהודית גם מעסיקה מהגרים וגם משרתת אותם כלקוחות. “קבלת פני הזר היא ערך יהודי יסודי,” אמר. “הכול מחובר.”
גם רות כץ, נשיאת ומנכ”לית האגודה לשירותי הזדקנות יהודיים, ציינה כי מנהלי בתי אבות נאלצים להפוך בן־לילה למומחים לדיני הגירה. “הפחד נוכח בכל מקום,” אמרה.
ב“סיני רזידנס” בחרו התושבים לא להמתין. כל עובד שעומד לאבד את מעמדו קיבל מענק של אלפיים דולר וחיבוק, כהגדרת בלומברג. תושבים רבים הוסיפו תרומות אישיות. הם פתחו במסע כתיבת מכתבים לוושינגטון — ורק חבר הקונגרס ג’ארד מוסקוביץ, דמוקרט יהודי מפלורידה, טרח להשיב. חלקם מתכננים להשתתף בהפגנות מחאה נגד רשות אכיפת ההגירה והמכס.
ויש גם את ההצעה שמעוררת סערה: להסתיר עובדים, כפי שהוסתרו יהודים באירופה הנאצית. ההשוואה לאנה פרנק עוררה ביקורת ציבורית, אך בעיני בלומברג — היא בלתי נמנעת. “הם לא יכולים לחזור להאיטי,” אמרה. “הם יירצחו. כנופיות שולטות במדינה. והתושבים שלנו מבינים בדיוק מה זה אומר.”
הסיפור הזה אינו רק על מדיניות הגירה או על משבר בכוח האדם הסיעודי. הוא על זיכרון, על אחריות מוסרית, ועל הדרך שבה טראומה היסטורית מעצבת תגובה אנושית בהווה. עבור ניצולי השואה ב“סיני רזידנס”, ההיסטוריה אינה שיעור מספרים — היא מצפן מוסרי. והנכונות שלהם להגן על מטפליהם היא ביטוי עמוק לאמונה אחת פשוטה: כאשר רודפים בני אדם — אסור לעמוד מנגד.
