בהמשך השבוע הוא נסע לדטרויט כדי לקדם את מאמציו להחיות את התעשייה האמריקאית, ושוב חזר על אותו מסר. גם כשהציג מדיניות דיור חדשה שמטרתה להקל על משפחות המתמודדות עם עלויות גבוהות, הנשיא חתר תחת עצמו — תחילה בזלזול פומבי בבעיה, ובהמשך כשהסיט את הדיון העולמי לאיומיו “לחטוף” את גרינלנד מדנמרק, בעלת ברית של נאט”ו, במהלך ביקורו בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס.
כך, שוב ושוב, טראמפ מנסה להתמקד בכלכלה המקומית — נושא שרפובליקנים רבים חוששים שיהפוך לעקב אכילס בבחירות האמצע הקרובות — ושוב ושוב הוא נסחף להצהרות שמרחיקות אותו בדיוק מהחרדות שמעסיקות את הבוחרים שלו.
מעבר לאי־האמון הכללי, רוב הציבור סבור שהמצב אף החמיר. בסקר של רשת סי־אן־אן ומכון אס־אס־אר־אס, 55% אמרו שמדיניותו הכלכלית של טראמפ החמירה את מצבם, ו־64% טענו שהוא אינו עושה די כדי להוריד את מחירי המוצרים הבסיסיים. גם בתוך המפלגה הרפובליקנית, כמעט מחצית מהנשאלים סבורים שהנשיא צריך לעשות יותר.
המספרים אינם משאירים מקום לספק. בסקר משותף של רשת פיביאס, הרדיו הציבורי הלאומי ומכון מריסט, רק 36% מהנשאלים אמרו שהם מאשרים את אופן הטיפול של טראמפ בכלכלה — הנתון הנמוך ביותר שנרשם עבורו בשתי כהונותיו. סקר של סוכנות הידיעות אי־פי ומכון נורק הציג אף הוא את הדירוג הכלכלי הנמוך ביותר שלו אי פעם, וסקר של רשת סי־בי־אס ומכון יוגוב מצא שיעור אישור דומה של 37%. במכללת אמרסון, 36% מהנשאלים העניקו לו ציון “נכשל” על ניהול הכלכלה.
מעבר לאי־האמון הכללי, רוב הציבור סבור שהמצב אף החמיר. בסקר של רשת סי־אן־אן ומכון אס־אס־אר־אס, 55% אמרו שמדיניותו הכלכלית של טראמפ החמירה את מצבם, ו־64% טענו שהוא אינו עושה די כדי להוריד את מחירי המוצרים הבסיסיים. גם בתוך המפלגה הרפובליקנית, כמעט מחצית מהנשאלים סבורים שהנשיא צריך לעשות יותר.
מדיניות המכסים, אחד מעמודי התווך של תפיסת “אמריקה תחילה”, מתגלה כנטל פוליטי. בסקר של סי־בי־אס ויוגוב מדצמבר האחרון, 63% מהאמריקאים התנגדו להטלת מכסים חדשים, 68% אמרו שמכסים העלו מחירים בשנת 2025, ו־59% צופים שהם יעלו עוד יותר בשנת 2026.
בקרב בוחרים עצמאיים התמונה חריפה במיוחד: בסקר יוגוב–אקונומיסט שנערך בתחילת ינואר, רק 20% מהם אישרו את טיפולו של טראמפ בכלכלה, לעומת 63% שלא אישרו. בסך הכול, רק 30% מהציבור מדרגים את מצב הכלכלה כחיובי, ו־63% אומרים שארצות הברית צועדת “בכיוון הלא נכון”.
הניתוק בין הנשיא לבין תחושת הציבור בא לידי ביטוי גם באמירותיו. “אתה לא צריך 37 בובות לבת שלך”, אמר טראמפ לאחרונה. “שתיים או שלוש זה נחמד. אנחנו מנהלים את המדינה הזו נכון”. בעיני רבים, זו לא אמירה על צרכנות — אלא על חוסר הבנה של חרדה יומיומית, של חשבון מכולת, שכר דירה ומשכנתא.
פרנק לונץ, סוקר רפובליקני ותיק, מזהיר שהזלזול במונח “יוקר המחיה” עלול להפוך לחולשה פוליטית חמורה. לדבריו, זהו ביטוי מושרש בשפה הציבורית, שאינו שייך למחנה פוליטי אחד. “כשאתה דוחה את המונח”, אמר, “אתה נשמע כאילו אתה אומר לאנשים שהמאבק שלהם לא אמיתי”.
במקביל, סדר היום של טראמפ מוסיף להתרחק מהכלכלה: תקיפות בוונצואלה, איומים על איראן והצהרות על גרינלנד — מהלכים שאינם זוכים לתמיכה רחבה אפילו בקרב בסיס ‘אמריקה תחילה’, שממנו תלויה שליטת הרפובליקנים בקונגרס.
ביום שלישי הקרוב טראמפ ינסה שוב לאפס מסר, הפעם בנאום בדה־מוין שבאיווה, שיתמקד באנרגיה ובכלכלה. הבחירה במדינה אינה מקרית: הוא ניצח בה בשלוש מערכות בחירות רצופות, אך הדמוקרטים מזהים בה הזדמנות לקראת 2026, עם מרוצים פתוחים למושל, לסנאט ולשני מושבים תחרותיים בבית הנבחרים.
ג’ף גארין, סוקר דמוקרטי ותיק, סבור שהכלכלה היא הנושא המרכזי שמניע את חוסר האמון בטראמפ. לדבריו, הציבור מבין שמכסים הם בפועל מס שמוטל עליו, ומתקשה לראות שינוי אמיתי במדיניות הנשיא. “אני לא חושב שטראמפ ישתנה”, אמר. “והבעיה היא שזה בדיוק מה שהבוחרים מרגישים”.
יש כאן אירוניה מרה: טראמפ מוצא עצמו באותו מקום שבו היה קודמו, ג’ו ביידן — נשיא שמשוכנע שהכלכלה טובה יותר ממה שהציבור מרגיש. ההבדל הוא שטראמפ, שזכה בבחירות 2024 על בסיס חרדות כלכליות, בוחר כעת לזלזל בשפה שבה האמריקאים מבטאים את המצוקה הזו.
עד יום העבודה, נקודת זמן שבה עמדות בוחרים נוטות להתקבע, טראמפ יצטרך לשנות לא רק מדיניות — אלא תפיסה. השאלה שנותרה פתוחה היא האם נאום אחד באיווה מסוגל לעשות זאת, או שהאמריקאים כבר הפסיקו לקנות את מה שהוא מנסה למכור.
