האיש שהכריע מה יראה העולם כשישראלים נרצחים: הלך לעולמו המפיק ששידר את טבח מינכן

ביום ראשון הלך לעולמו בעיר נאפולי שבפלורידה, בגיל 85, האיש שהפך את אחד הימים השחורים בתולדות מדינת ישראל לרגע מכונן בתולדות הטלוויזיה המודרנית. ג'פרי מייסון, מפיק התיאום של סיקור רשת איי־בי־סי את אולימפיאדת מינכן 1972, מת ממוות טבעי — 54 שנים אחרי שישב בחדר הבקרה במרחק של כ־100 מטרים מן המקום שבו ארגון הטרור הפלסטיני “ספטמבר השחור” רצח 11 ספורטאים ישראלים והעביר את הזוועה בשידור חי לכמעט מיליארד צופים ברחבי העולם.

עבור ישראלים, מינכן 1972 אינה “עוד טרגדיה היסטורית”. זהו זיכרון לאומי של פגיעוּת — הרגע שבו הטרור הפלסטיני פרץ אל אירוע שאמור היה להיות חגיגה בינלאומית של שלום וספורט, והפך אותו לבמה של שנאה. ומעל הכול: זהו רגע שבו העולם צפה. לא דרך עדויות מאוחרות, לא דרך תיעוד מצולם שנחשף חודשים אחר כך — אלא בזמן אמת. מייסון לא היה זה שהחזיק נשק; הוא לא היה זה שקיבל החלטות מדיניות או ביטחוניות. אבל הוא היה האיש שהכריע, בתוך הכאוס, מה ייראה על המסך, כיצד יישמעו הדברים, ואיזה דימוי של ישראלים כקורבנות טרור ייצרב בתודעה העולמית.

השאלה האם מייסון עצמו היה יהודי עולה באופן טבעי בכתיבה ישראלית־יהודית. שמו עשוי להישמע יהודי, והוא פעל בסביבה אמריקאית שבה זהות נתפסת לעיתים כחלק מהסיפור. עם זאת, אין מידע פומבי חד־משמעי שמאשר זאת, ולכן אי אפשר לקבוע. מה שאפשר לקבוע הוא אחר: גם בלי תווית זהותית, מינכן נחרתה בו עמוק. שנים לאחר מכן, כשהתבקש לחזור אל אותו יום, הוא לא דיבר בשפת גבורה או מקצועיות קרה, אלא במילים פשוטות שמזכירות במשהו את האבל הישראלי עצמו: “בכל פעם שאני חוזר ליום הזה, לחוויה הזאת, לזמן הזה — אני מרגיש עצב. אני עדיין עצוב מאוד”.

 

מה שאפשר לקבוע הוא אחר: גם בלי תווית זהותית, מינכן נחרתה בו עמוק. שנים לאחר מכן, כשהתבקש לחזור אל אותו יום, הוא לא דיבר בשפת גבורה או מקצועיות קרה, אלא במילים פשוטות שמזכירות במשהו את האבל הישראלי עצמו: “בכל פעם שאני חוזר ליום הזה, לחוויה הזאת, לזמן הזה — אני מרגיש עצב. אני עדיין עצוב מאוד”.

 

ב־5 בספטמבר 1972, מייסון היה מפיק צעיר בן 32. הוא קם בחמש וחצי בבוקר למשמרת שאמורה הייתה להיות עוד יום שגרתי של אולימפיאדת קיץ. במקום זה הוא מצא את עצמו בלב אירוע שלא היה לו תקדים: חוליית “ספטמבר השחור” פרצה למגורי המשלחת הישראלית, רצחה את מאמן ההרמת משקולות משה ויינברג ואת מאמן ההיאבקות יוסף רומנו, וחטפה תשעה ישראלים נוספים כבני ערובה. במרחק קצר מאוד, בחדר בקרה צפוף ומעושן, צוות איי־בי־סי הפך את עצמו — בתוך דקות — ממכונת שידור של מקצים ומדליות למכונת שידור של טרור בזמן אמת. השידור נמשך כ־22 שעות ברצף, וכמעט 900 מיליון בני אדם ברחבי העולם נחשפו בדרך זו או אחרת לאירוע: כרבע מאוכלוסיית העולם באותם ימים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מעשה טרור התגלגל לשידור חי בקנה מידה עולמי.

מייסון סיפר לימים כי אחת השאלות הראשונות שעלו ביניהם הייתה השאלה המפחידה מכול: מה עושים אם בשידור חי רואים אדם נהרג. לא “אולי”. לא “תיאורטית”. ממש מול העיניים. הוא תיאר כיצד שום הכשרה, שום ניסיון קודם — אפילו לא שירות צבאי — לא הכין אותו למתח הזה. את חייו המקצועיים הוא הכיר מתוך שידורי ספורט; עכשיו נדרש להכריע בזמן אמת על גבולות מוסריים, על אחריות ציבורית ועל סכנה מיידית.

אחד הרגעים הטעונים ביותר באותו יום — רגע שנשמר בזיכרונו וגם שוחזר לימים בסרט “חמישה בספטמבר” משנת 2024, שבו שימש מייסון יועץ — התרחש כששוטרים גרמנים פרצו לחדר הבקרה והפנו נשק לעברו. הגרמנים זעמו על כך שאחת המצלמות של הרשת הראתה צלפים גרמנים שנפרסים על הגג מעל בני הערובה. החשש שלהם היה פשוט ומיידי: שהמחבלים צופים בטלוויזיה, יראו את היערכות הצלפים — ויסכלו את ניסיון החילוץ או יוציאו להורג את החטופים. בתוך שניות מייסון הורה לכבות את הזנת המצלמה. זה היה רגע שבו שידור אינו “תיעוד” אלא חלק מן האירוע עצמו: תמונה אחת עשויה לשנות מציאות, להצית תגובה, לסכן חיים.

מייסון תיאר את הדיסוננס הבלתי נתפס: במקום לעקוב אחר שחיין־על או מתעמלת שמסעירה את העולם, הוא צופה באנשים זוחלים על גגות ומתכוננים לפעולה צבאית מול מחבלים. הדוגמה הסמלית ביותר לדיסוננס הזה הייתה מארק ספיץ — שחיין יהודי־אמריקאי שכיכב באותה אולימפיאדה וזכה בשבע מדליות זהב. על רקע הפיגוע עלה חשש שגם הוא יהפוך מטרה, והוא פונה במהירות ממינכן. עבור ישראלים, גם הפרט הזה מצטלב באופן כואב עם ההיסטוריה: יהודים נדרשים שוב לשאלה אם מותר להם להיראות, להצליח, לבלוט — או שמא זה מסכן אותם.

בסופו של דבר, לאחר 22 שעות של מתח, ניסיון החילוץ הגרמני נכשל באופן קטסטרופלי. תשעת בני הערובה שנותרו נרצחו, יחד עם שני הישראלים שנרצחו בתחילת האירוע — בסך הכול 11 ישראלים. נהרגו גם חמישה מן המחבלים ושוטר ממערב גרמניה. את הבשורה העביר בשידור החי המגיש ג'ים מקיי במשפט קצר שהפך לאחד הסמלים המצמררים של התקופה: “הם כולם איננו”. בעבור הישראלי שצופה בזה היום — ובוודאי עבור מי שגדל בבית שבו “מינכן” היא מילה טעונה — זה לא משפט טלוויזיוני. זו חתימה על זיכרון.

לסיקור הוענקו פרסי אמי רבים, והוא קיבל שבחים מאנשי תקשורת בכירים, אך אצל מייסון — כך עולה שוב ושוב — אין תחושת ניצחון. אין “סיפוק מקצועי”. יש שבר. הוא סיפר כי ביום שלאחר מכן חזר למלון עם עמיתו דון אולמאייר, מזגו לעצמם משקה — ובכו. הרגע הזה חשוב במיוחד לכתיבה ישראלית־יהודית, משום שהוא מבקיע דרך שכבת הציניות שמאפיינת לעיתים דיון בתקשורת: מאחורי ההחלטות העריכתיות היו בני אדם שחוו טראומה, גם אם לא היו בצד שנרדף.

השנה חזר הסיפור אל מרכז השיח הציבורי באמצעות הסרט “חמישה בספטמבר” של הבמאי טים פלבאום, המשחזר את אותן 22 שעות מנקודת המבט של חדר הבקרה. השחקן ג'ון מגארו מגלם את מייסון הצעיר, ואת המפגש הבלתי אפשרי בין מקצוענות לבין מצוקה מוסרית. מייסון שימש יועץ לתסריט ולהפקה, ואף דאג לפרטים טכניים כדי לשחזר את המציאות של חדרי בקרה. כשהיה צורך בחומרי ארכיון מקוריים של ג'ים מקיי מאותו יום, הוא פנה ישירות לבוב אייגר, מנכ"ל חברת דיסני (המחזיקה ברשת איי־בי־סי וברשת אי־אס־פי־אן), וסייע להשיג אישורים.

אייגר ספד לו ואמר שמייסון היה חבר ועמית עם קריירה מפוארת שנגעה כמעט בכל פינה של טלוויזיית הספורט, ושאהבתו למקצוע ניכרה בהתלהבות ובעבודה הקפדנית שלו. אלא שעבור ישראלים, ההספד המקצועי חשוב פחות מהמשמעות ההיסטורית: מייסון היה אחד האנשים שעיצבו את תודעת העולם לגבי פיגוע הטרור שחדר אל לב הנרטיב הישראלי.

וזו הנקודה שאסור להחליק: החלטות טלוויזיוניות אינן ניטרליות. בטבח מינכן הן קבעו כיצד העולם יזכור את רצח הישראלים — כאירוע “אולימפי” טראגי, כדרמת טרור, או כחלק ממסע ממושך של פגיעה ביהודים. כשהעולם ראה בשידור חי יהודים נרצחים בגרמניה, פחות משלושה עשורים אחרי השואה, זה לא היה רק “עוד שידור חדשות”. זה היה רגע שבו ההיסטוריה כאילו חזרה במסכה חדשה: לא מחנות, לא רכבות — אלא מסכי טלוויזיה.

לכן מותו של מייסון אינו רק ידיעה על איש תקשורת אמריקאי. עבורנו, זו תזכורת לכוחו של תיווך: מי שמחזיק את המצלמה ואת המתגים מחזיק לפעמים גם חלק מן האמת הציבורית. ייתכן שמייסון לא היה ישראלי, ואולי גם לא יהודי — אין לכך הוכחה פומבית. אבל בעובדה אחת אין ספק: הוא נשא את מינכן איתו. הוא ידע שהיום ההוא לא היה “עוד סיפור”. הוא הבין שהוא השתתף, בעל כורחו, בהפיכת טרגדיה ישראלית־יהודית לנקודת ציון עולמית. והמשפט שחזר ואמר — “אני עדיין עצוב מאוד” — נשמע, במבט ישראלי, לא רק כהודאה אישית אלא גם כמעין עדות: שהכאב שלנו, לפחות באותו יום, עבר מסך ונגע גם במי שישב בצד השני של חדר הבקרה.

“הם כולם איננו”, אמר ג'ים מקיי. אבל הזיכרון נשאר — והעולם זוכר אותו גם משום שמישהו בחר, בתוך הכאוס, לא להסיט את המבט.