
בהצהרה שפרסם מייקל הול, נשיא קבוצת סקרינינג סרוויסז המנהלת את התיאטרון, נכתב כי הדרישה מהוכמן לגנות בפומבי “רצח עם, אונס, הרעבה ועינויים של אזרחים פלסטינים” הייתה טעות חמורה. “הטלת מבחן נאמנות מכל סוג שהוא על אמן הייתה שגויה ולעולם לא הייתה צריכה לקרות”, כתב הול. הוא הוסיף כי ההחלטה התקבלה תחת לחץ כבד, לאחר גל של הודעות ואיומים, וכי לא הופעל שיקול דעת ראוי.

הוכמן דחה את ההתנצלות מכל וכל. בראיון למגזין “הוליווד ריפורטר” אמר כי בעיניו מדובר בהתנצלות שנכפתה מלחץ ציבורי ולא בהכרה אמיתית בטעות. “זה היה מבחן נאמנות”, אמר. “בחן אותי אדם שחשב שיש לו זכות לדרוש ממני לומר דברים שאני מאמין שהם שקר. בשבילי, העם שלי קודם לקריירה. לא אגיד שקרים על העם שלי – לא על אונס, לא על רעב ולא על רצח עם”.
הול אף הבהיר כי הנהלת התיאטרון לא הצליחה לבסס את ההאשמות שעלו נגד הוכמן, ואשר שימשו בסיס לדרישה ממנו לפרסם את ההצהרה. לדבריו, המקום פתוח להמשיך לעבוד עם אמנים ישראלים ויהודים, וכי הוא מחויב לכך שהתיאטרון יישאר מרחב חופשי לאמנות ולביטוי.
אלא שהוכמן דחה את ההתנצלות מכל וכל. בראיון למגזין “הוליווד ריפורטר” אמר כי בעיניו מדובר בהתנצלות שנכפתה מלחץ ציבורי ולא בהכרה אמיתית בטעות. “זה היה מבחן נאמנות”, אמר. “בחן אותי אדם שחשב שיש לו זכות לדרוש ממני לומר דברים שאני מאמין שהם שקר. בשבילי, העם שלי קודם לקריירה. לא אגיד שקרים על העם שלי – לא על אונס, לא על רעב ולא על רצח עם”.
לדבריו, עצם הדרישה – גם אם בוטלה בדיעבד – שברה את האמון. “אני לא רוצה להופיע במקום שבו העבירו אותי מבחן כזה”, אמר. “הנזק כבר נעשה”. הוכמן הוסיף כי הוא מחפש חלופות אחרות בלוס אנג’לס להשלמת סיבוב ההופעות.
האירוע בבוורלי הילס מצטרף לשורה של תקריות שמלוות את סיבוב ההופעות של הוכמן בצפון אמריקה. מוקדם יותר החודש הוא עוכב למשך שעות בקנדה בעקבות תלונה של ארגון משפטי פרו־פלסטיני, ושוחרר ללא אישומים אך קיבל הודעה על ביטול אשרת הכניסה שלו. ימים לאחר מכן בוטלה הופעה מתוכננת שלו בניו יורק, לאחר שמפגינים חסמו את הכניסה למועדון הקומדיה שבו אמור היה להופיע.
למרות זאת, הוכמן בחר להופיע עבור קהל מעריציו ברחוב, בקור קיצוני, כשהוא עטוף בדגל ישראל. לדבריו, המחאות והלחצים אינם מרתיעים אותו. “אם צריך – נמצא במה אחרת”, אמר.
הוכמן, שהתפרסם בישראל בזכות סרטוני קומדיה פרובוקטיביים, הפך מאז 7 באוקטובר לדמות מזוהה במיוחד עם חיזוק המורל הישראלי. פעילותו ברשתות החברתיות והופעותיו בפני חיילים ואזרחים זיכו אותו בתמיכה רבה בישראל, אך גם הפכו אותו למוקד של התנגדות בזירה הבינלאומית.
הפרשה כולה משקפת את המתח ההולך וגובר סביב אמנים ישראלים בארצות הברית: בין חופש ביטוי ללחץ פוליטי, בין זהות לאומית לקריירה מקצועית. במקרה הזה, גם התנצלות פומבית לא הספיקה כדי להשיב את האמן לבמה – והוויכוח סביב “מבחני נאמנות” באמנות האמריקאית רחוק מלהסתיים.