תיאטרון “פיין ארטס”, אולם קולנוע ותיק שנבנה בשנת 1937 ומשמש כיום גם כמוקד לאירועי תרבות, השכיר את המקום למפיק פרטי לצורך מופע סטנד־אפ של הוכמן, שנקבע ל־27 בינואר. זמן קצר לאחר פרסום האירוע החלו להגיע להנהלת התיאטרון תלונות הנוגעות לדמותו של הקומיקאי ולפעילותו במהלך המלחמה בעזה. על פי הודעת התיאטרון עצמו, בדיקה פנימית לא העלתה ראיות ממשיות כלשהן, מעבר לטענות של המתלונן המקורי.
למרות זאת, הנהלת התיאטרון דרשה מהוכמן לפרסם ברשתות החברתיות הצהרה שבה הוא מתנער מפשעים חמורים שיוחסו לישראל, ובהם רצח עם, אונס, הרעבה ועינויים של אזרחים פלסטינים. הוכמן סירב לדרישה, ובעקבות זאת הודיעה הנהלת התיאטרון על ביטול ההופעה והבהירה כי הוא אינו מורשה להופיע במקום.
הביטול עורר תגובות חריפות בקהילה הישראלית־יהודית בלוס אנג'לס. עבור רבים, לא היה מדובר רק בהחלטה נקודתית של מוסד תרבותי, אלא במסר מטריד: אמן ישראלי נדרש להצהיר הצהרה פוליטית כתנאי להשתתפות במרחב תרבותי — דרישה שאינה מוצבת בפני אמנים מקבוצות לאומיות אחרות. המועצה הישראלית־אמריקאית פרסמה קריאה פומבית שבה הגדירה את המהלך כאפליה על בסיס זהות, וטענה כי מדובר בכפיית דיבור פוליטי ובפגיעה בחופש האמנות.
הביטול עורר תגובות חריפות בקהילה הישראלית־יהודית בלוס אנג'לס. עבור רבים, לא היה מדובר רק בהחלטה נקודתית של מוסד תרבותי, אלא במסר מטריד: אמן ישראלי נדרש להצהיר הצהרה פוליטית כתנאי להשתתפות במרחב תרבותי — דרישה שאינה מוצבת בפני אמנים מקבוצות לאומיות אחרות. המועצה הישראלית־אמריקאית פרסמה קריאה פומבית שבה הגדירה את המהלך כאפליה על בסיס זהות, וטענה כי מדובר בכפיית דיבור פוליטי ובפגיעה בחופש האמנות
גם בתעשיית התרבות עצמה נשמעה ביקורת. גורמים שונים ציינו כי הדרישה מהוכמן לשלול בפומבי מעשים המיוחסים למדינה או לצבא שאין לו שליטה עליהם יוצרת מבחן מוסרי קולקטיבי, הנתפס בעיני רבים כאנטישמי. לטענת המבקרים, מדובר בתקדים מסוכן שבו זהות לאומית הופכת לנטל מקצועי.
בעקבות הביקורת הציבורית, פרסם נשיא התיאטרון, מייקל סי הול, הודעת התנצלות פומבית. הול, העומד בראש קבוצת “סקרינינג סרוויסז” ומפעיל גם את אולם “וילשייר סקרינינג רום”, הודה כי אופן הטיפול במקרה היה שגוי. הוא התנצל במיוחד בפני הקהילה היהודית, והכיר בכך שהחלטתו גרמה לפגיעה ולמצוקה רחבה. לדבריו, בימים שקדמו לביטול התקבלו איומים רבים, כולל איומי אלימות, אך הוא הודה כי תחת הלחץ קיבל החלטה שלא נשקלה כראוי.
בהודעתו ציין כי היה זה שגוי לדרוש מאמן כלשהו לפרסם הצהרות פוליטיות או אידיאולוגיות כתנאי להופעה, והדגיש כי הצבת “מבחן לקמוס” פוליטי הייתה טעות שלא הייתה צריכה להתרחש. הוא אף הבטיח שהתיאטרון ימשיך לתמוך בפרויקטים ואירועים של הקהילה היהודית והישראלית, והזמין את נציגי הוכמן לבחון אפשרות לקיום ההופעה מחדש.
הוכמן עצמו דחה את ההצעה. בראיון לתקשורת האמריקאית אמר כי אינו מוכן להופיע במקום שהציב בפניו מבחן נאמנות. לדבריו, הוא אינו מוכן לומר דברים שאינו מאמין בהם, ואינו מוכן לקבל את ההנחה הקולקטיבית שהוא נדרש להתנער ממעשים המיוחסים לעם או למדינה שלו.
הביטול בבוורלי הילס אינו אירוע מבודד. ימים ספורים קודם לכן בוטלה הופעתו של הוכמן במועדון הקומדיה “ברודוויי קומדי קלאב” במנהטן, לאחר שמפגינים פרו־פלסטינים חסמו את הכניסה למקום. ארגונים שונים חגגו את הביטול ברשתות החברתיות, וכתבו כי אמנים המזוהים עם ישראל אינם רצויים בעיר. עבור ישראלים רבים בארצות הברית, ובעיקר בניו יורק ובלוס אנג'לס, היה זה רגע של תחושת ניכור עמוקה.
למרות הביטול, הוכמן קיים הופעה מאולתרת באוויר הפתוח מול קהל תומכיו, בטמפרטורות קפואות. עטוף בדגל ישראל, הוא הפך את האירוע להפגנת עמידה ואמירה ציבורית, וכתב ברשתות החברתיות כי לא ייתנו למחוק להם את הקול ואת הזהות.
יום קודם לביטול בניו יורק עוכב הוכמן במשך כשש שעות בנמל התעופה הבינלאומי פירסון בטורונטו, בעקבות תלונה שהגיש ארגון משפטי פרו־פלסטיני בשם “הינד רג'ב”. הארגון האשים אותו בפשעי מלחמה, בין היתר על סמך סרטונים שפרסם במהלך המלחמה בעזה. בהמשך חזר בו הארגון מחלק מהטענות, והודה כי זיהויו של הוכמן בצילומים מהריסת מסגד היה שגוי וכי הבדיקה בנושא נמשכת.
גיא הוכמן, יליד 1988, הוא קומיקאי וחייל מילואים לשעבר שהפך לדמות מוכרת ברשתות החברתיות. לאחר מתקפת 7 באוקטובר ניסה לשוב לשירות מילואים אך נדחה בשל מחלת סרטן האשכים. לאחר מכן החל ליצור תכנים עם חיילי צה"ל, פעילות שהובילה לגיוסו ליחידת דובר צה"ל. חלק מהתכנים שפרסם עוררו מחלוקת ואף ביקורת בישראל, וצה"ל הודיע כי הוא בוחן אירועים מסוימים שבהם היה מעורב.
מעבר לדמותו של הוכמן, הפרשה כולה מעלה שאלות רחבות על חופש הביטוי בארצות הברית ועל היחס לאמנים ישראלים בתקופה של קיטוב פוליטי חריף. עבור הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, ביטול המופע בבוורלי הילס נתפס כסימן מדאיג לכך שגם מוסדות תרבות, שבעבר נתפסו כמרחבים פתוחים וליברליים, מציבים כיום גבולות אידיאולוגיים ברורים.
ההתנצלות של הנהלת התיאטרון סגרה את הפרק הפורמלי, אך הדיון הציבורי נמשך. השאלה שנותרה פתוחה היא היכן עובר הקו בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין אפליה על בסיס זהות, ומה המחיר שאמנים ישראלים יידרשו לשלם כדי להמשיך להופיע על במות אמריקה בעת הזו.
