כשמדיניות מתקנת הופכת לפגיעה: ישראלים בלוס אנג’לס בלב תביעה על אפליה בבתי ספר

ארגון “קרן פרויקט 1776” הגיש השבוע תביעה פדרלית נגד מחוז בתי הספר המאוחד של לוס אנג’לס – מהגדולים בארצות הברית – בטענה שמדיניות שנועדה לפני כחמישה עשורים לצמצם נזקי הפרדה גזעית בבתי ספר הפכה בפועל למערכת של העדפה גזעית מובנית. לפי התביעה, התוצאה היא “אפליה הפוכה” הפוגעת בתלמידים לבנים ובתלמידים ממוצא מזרח־תיכוני, שלטענת הארגון אינם נהנים מאותם משאבים והטבות שמקבלים תלמידים בבתי ספר המסווגים תחת קטגוריה ייעודית במחוז.

התביעה, שהוגשה לבית המשפט הפדרלי בלוס אנג’לס ביום שלישי, 20 בינואר 2026, מתמקדת במדיניות המכונה פִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או – ראשי תיבות באנגלית של “בתי ספר שבהם רוב התלמידים היספנים, שחורים, אסייתים או אחרים שאינם אנגלו־סקסים”. מדובר בסיווג שנולד מתוך מאמצי דה־סגרגציה וחלוקת משאבים בעקבות צווים שיפוטיים משנות ה־70, ובמסגרתו בתי ספר העומדים בקריטריון מסוים של הרכב תלמידים זכאים – כך נטען – לתוספות תקציביות ולסטנדרטים מחמירים יותר של כוח אדם ושירותים.

 

עבור הורים ותלמידים בלוס אנג’לס, זהו לא דיון תיאורטי. מאחורי המונחים המשפטיים מסתתרת שאלת היומיום הפשוטה: כמה תלמידים יהיו בכיתה, כמה מורים יהיו בבית הספר, ואיזה סיכוי יהיה לילד להתקבל לתוכנית נחשקת.

 

לפי כתב התביעה, לבתי ספר המסווגים כפִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או מוקצים יתרונות שמתרגמים, בפועל, לחינוך “עשיר יותר”: מספר תלמידים קטן יותר בכיתה, צוות מורים גדול יותר, תפקידים ניהוליים נוספים ומנגנונים מחייבים של מעקב וקשר עם ההורים. מנגד, טוענים התובעים, תלמידים בבתי ספר שאינם מסווגים כך מוצאים את עצמם במערכת “מקבילה” – עם פחות משאבים, פחות כוח אדם ופחות הזדמנויות להיכנס למסלולים יוקרתיים.

הנתונים המופיעים בתביעה מציירים חלוקה חדה: יותר מ־600 בתי ספר במחוז מסווגים כבתי ספר פִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או, בעוד שפחות מ־100 אינם מסווגים כך. לטענת התובעים, הפער בין שתי הקטגוריות אינו סמלי, אלא מובנה ומשפיע ישירות על איכות ההוראה ועל סיכויי התלמידים. כך למשל, נטען כי בבתי ספר פִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או נקבע יחס של עד 25 תלמידים למורה, בעוד שבבתי ספר שאינם מסווגים כך היחס עשוי להגיע ל־34.5 תלמידים למורה – פער שמיתרגם לפחות תשומת לב אישית, פחות זמן הוראה אפקטיבי, ופחות יכולת לתמוך בתלמידים מתקשים.

נקודה נוספת שמודגשת היא מנגנון הקבלה לתוכניות “מגנט” – תוכניות יוקרתיות ותחרותיות הפועלות בתוך המערכת ומאפשרות התמחות ותגבור בתחומים מסוימים. לפי התביעה, תלמידים מבתי ספר פִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או מקבלים ארבע נקודות עדיפות נוספות בתהליך המיון – יתרון שעשוי להיות מכריע במאבק על מספר המקומות המצומצם. גם בתחום הקשר עם ההורים, נטען כי בבתי ספר המסווגים כך מובטחות לפחות שתי שיחות הורים־מורים בשנה, בעוד שבבתי ספר שאינם מסווגים אין התחייבות מקבילה.

“זוהי אחת הדוגמאות הבוטות ביותר של אפליה גזעית שמופעלת בתוך מחוז בתי ספר גדול במדינה הזו”, אמר ריאן ג’יימס גירדוסקי, מייסד הארגון, בראיון ללוס אנג’לס טיימס. “מה שהתחיל כאמצעי זמני לטיפול בנזקי הפרדה הפך למערכת נוקשה של העדפה גזעית שמוציאה אלפי תלמידים מהזדמנויות שוות”.

בבסיס הטיעון המשפטי עומדות שלוש חזיתות: התביעה טוענת שהמדיניות מפרה את סעיף ההגנה השווה בתיקון ה־14 לחוקת ארצות הברית; את חוק זכויות האזרח משנת 1964; ואת הצעת חוק 209 של קליפורניה, האוסרת על העדפות גזעיות במוסדות ציבוריים, לרבות חינוך. התובעים מבקשים צו מניעה קבוע שימנע מן המחוז להשתמש במה שהם מגדירים כהעדפות גזעיות “בהפעלה, במימון, בפרסום ובקבלה לתוכניות בתוך בתי הספר”.

בתביעה כלול גם הורה שטוען כי ילדיו לומדים בבית ספר שאינו מסווג פִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או, וכי נדחו מתוכנית “מגנט” בשל היעדר נקודות העדיפות שמקבלים תלמידים מבתי ספר מסווגים. מבחינת הארגון התובע, זהו המקרה הפרטי שממחיש את הסיפור הרחב: לא רק ויכוח על נוסחת תקצוב, אלא פגיעה מוחשית בסיכויי קבלה למסלולים הנחשבים בתוך מערכת החינוך.

העיתוי הפוליטי של התביעה אינו מקרי. במקביל, ממשל טראמפ דוחף לבחינה מחודשת – ובמקרים מסוימים גם לביטול – של צווי בתי משפט מתקופת מאבקי זכויות האזרח שחייבו מחוזות בתי ספר לבצע דה־סגרגציה, בטענה כי הם מיושנים ואינם מתאימים למציאות החברתית הנוכחית. עידן באזטי, נשיא “פרויקט 1776”, טען כי הצווים “כבר אינם רלוונטיים להיום” וכי הם יוצרים “נזק בהווה”.

“קרן פרויקט 1776”, שמושבה במדינת מונטנה, הקימה גם ועד פעולה פוליטי המסייע כספית למועמדים למועצות בתי ספר מקומיות ברחבי ארצות הברית. על פי אתר הארגון, מטרתו “לקדם הישגים אקדמיים ולהחיות את מערכת החינוך עבור משפחות ותלמידים ברחבי האומה”. בפועל, מבקריו טוענים שהארגון מתמקד בהדחת נבחרי ציבור מקומיים התומכים ב”פדגוגיה פרוגרסיבית” וביוזמות של גיוון, שוויון והכלה – מה שמכונה בארצות הברית לעיתים בראשי תיבות דִי־אִי־אַיי.

כדי להבין את שורשי המחלוקת, התביעה מחזירה את הדיון לשנות ה־70 ולפסיקה שהפכה לאבן דרך: “קרופורד נגד מועצת החינוך של עיר לוס אנג’לס”. במסגרת ההליך ההוא זוהו כמה “נזקי בידוד גזעי” שמערכת החינוך חויבה להתמודד איתם, ובהם הישגים אקדמיים נמוכים והשלכות על הערכה עצמית, חסם גישה להזדמנויות בהשכלה על־תיכונית, עוינות בין־גזעית, צפיפות קשה בכיתות ואובדן הזדמנויות להכין תלמידים לחיים בחברה רב־גזעית. מדיניות פִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או נועדה להיות אחד הכלים לתיקון: הקצאת משאבים נוספים לבתי ספר שבהם יותר מ־70% מהתלמידים משתייכים לקבוצות מיעוט, מתוך הנחה שמדובר בדרך מהירה לצמצם פערים שנוצרו לאורך שנים.

אלא שכאן נכנסת הטענה המרכזית של התובעים: חמישים שנה לאחר מכן, הם אומרים, “התמונה התהפכה”. לפי הנתון שמופיע בכתב התביעה, רק 82 מתוך 783 בתי ספר מכיתות גן עד י”ב במחוז אינם מסווגים כפִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או – כלומר, הקטגוריה שנועדה לכסות “מיעוט” בתי ספר מכסה היום את רובם. “הלכה למעשה”, נכתב בתביעה, “בתי הספר שאינם פִי־אֵייץ’־בִּי־אֵיי־או הם המיעוט, והתלמידים הלומדים בהם מקבלים יחס נחות וחסרונות מחושבים”.

מחוז בתי הספר המאוחד של לוס אנג’לס הגיב בהצהרה זהירה והדגיש כי הוא “מחויב באופן מוצק להבטיח שלכל התלמידים תהיה גישה משמעותית לשירותים ולהזדמנויות חינוכיות מעשירות”, אך נמנע מלהתייחס ישירות לטענות הספציפיות בשל ההליך המשפטי המתנהל.

מן הצד השני, נשמעו קולות חריפים נגד התביעה. מריה, תלמידת תיכון בכירה בסן פדרו, אמרה כי “כמי שחוותה את ההשפעה של מאמצים לקידום שוויון, ברור שהשקעה מתקנת עשתה הבדל אמיתי לתלמידים מכל הרקעים – לא רק לקבוצה אחת”, והזהירה מפני מדיניות ש”מחזירה אותנו אחורה”. גם פרופ’ טיירון האוורד, מנהל סגל במרכז לשינוי בתי ספר באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, תיאר את התביעה כ”סמלית ומדאיגה”, וטען כי היא חלק ממגמה פוליטית רחבה יותר שמנסה להסיט את הדיון מ”מאות שנות הדרה” אל טענה נקודתית של פגיעה בתלמידים לבנים.

משפטנים נחלקים באשר לסיכויי ההצלחה. פרופ’ קווין וולנר מאוניברסיטת קולורדו בבולדר העריך כי ארגונים כמו “פרויקט 1776” מנסים להרחיב תקדימים שהתקבלו בשנים האחרונות בבית המשפט העליון – למשל בתחום קבלה מודעת־גזע למוסדות להשכלה גבוהה – אל שדה החינוך הציבורי היסודי והתיכוני. לדבריו, שני רכיבים עלולים להקשות על התביעה: ראשית, המדיניות מתבססת על סיווג של בתי ספר לפי הרכב תלמידים כולל ולא על “גזע אישי” של תלמיד אחד; ושנית, קיומם של צווים שיפוטיים היסטוריים עשוי להעניק למחוז שכבת הגנה משפטית. מנגד, תומכי התביעה סבורים כי האקלים המשפטי והפוליטי הנוכחי עשוי להפוך את הטיעון ליותר קביל מבעבר.

מעבר ללוס אנג’לס, לתביעה עשויות להיות השלכות רחבות: עשרות מחוזות בתי ספר בארצות הברית עדיין פועלים – במישרין או בעקיפין – תחת מנגנונים שנולדו מתקופת הדה־סגרגציה, וחלקם מפעילים מודלים דומים של “תקצוב מתקֵן” לבתי ספר בעלי ריכוז גבוה של תלמידים מקבוצות מיעוט או מאזורי מצוקה. אבליין אלמן, מייסדת ארגון ההורים “הקול שלנו”, טענה כי הדיון צריך להתחיל בשאלה האם “מגרש המשחקים מאוזן מלכתחילה”, והוסיפה: “כשנשיג איזון אמיתי, נוכל לדבר על מה עוד נדרש כדי להגיע לחינוך שוויוני”.

בסופו של דבר, במרכז התביעה עומדת שאלה אחת שמפלגת את אמריקה כבר שנים – וכעת נכנסת שוב לשדה בתי הספר: איך מתקנים אי־שוויון היסטורי בלי לייצר תחושת אי־צדק חדשה? האם מדיניות שנולדה כדי להחליש את מורשת ההפרדה הפכה עם הזמן למנגנון קשיח שמחלק משאבים על בסיס זהות, או שמא התביעה היא ניסיון לפרק כלים שנועדו לטפל בפערים מערכתיים שעודם קיימים?

עבור הורים ותלמידים בלוס אנג’לס, זהו לא דיון תיאורטי. מאחורי המונחים המשפטיים מסתתרת שאלת היומיום הפשוטה: כמה תלמידים יהיו בכיתה, כמה מורים יהיו בבית הספר, ואיזה סיכוי יהיה לילד להתקבל לתוכנית נחשקת. אם התביעה תתקבל, ההד שלה עשוי לחרוג הרבה מעבר לקליפורניה – ולהכתיב מחדש את גבולות המותר והאסור של “שוויון” בחינוך האמריקאי במאה ה־21.