גם אחרי הסכם המיליונים עם הממשל: הפרופסור ששיבח את 7 באוקטובר ממשיך ללמד בקולומביה קורס על ציונות

בעוד אוניברסיטת קולומביה מציגה בשנה האחרונה שורה של התחייבויות פומביות להתמודדות עם אנטישמיות בקמפוס, היא ממשיכה לאפשר לפרופ’ ג’וזף מסעד ללמד קורס העוסק בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ובתולדות הציונות. ההחלטה, שמלווה מאז פרסומה בביקורת ציבורית חריפה, שבה לכותרות על רקע הסדר כספי רחב שאליו הגיעה האוניברסיטה עם הממשל הפדרלי, שבמסגרתו התחייבה לשלם מאות מיליוני דולרים ולהחיל מנגנוני פיקוח ורפורמות.

מסעד, פרופסור לפוליטיקה ערבית מודרנית ולהיסטוריה אינטלקטואלית במחלקה ללימודי המזרח התיכון, דרום אסיה ואפריקה באוניברסיטה, פרסם יום לאחר 7 באוקטובר 2023 מאמר באתר “האינתיפאדה האלקטרונית”, שבו השתמש בביטויי התפעלות ושבח ביחס למתקפה. הדברים עוררו זעזוע נרחב בקרב סטודנטים, אנשי סגל וארגונים יהודיים בארצות הברית, לא רק בשל תוכנם אלא בשל העובדה שמדובר במרצה בכיר במוסד אקדמי מן המובילים בעולם.

למרות זאת, מסעד ממשיך ללמד (גם בשנים האחרונות) קורס שעוסק בפוליטיקה ובחברה הפלסטינית־ישראלית. לפי תיאור הקורס באתר האוניברסיטה, מדובר בקורס שמציע סקירה היסטורית של הסכסוך הציוני־פלסטיני, ומציג גם את התפתחות הציונות “עד לתהליך השלום” ואת הרקע למצב הנוכחי — ניסוח שמדגיש כי מדובר בקורס מבוא היסטורי רחב ולא בסמינר שולי. הקורס מוגבל למספר סטודנטים ואינו קורס חובה, אך הוא ממשיך להופיע במערך הקורסים ולהירשם אליו.

 

השאלה אינה טכנית אלא עקרונית: עד כמה מוסד אקדמי יכול — או צריך — להסתמך על עקרון חופש הביטוי כאשר מדובר במרצה שהתבטא בשבח אירוע שנתפס בעיני רבים כקו שבר מוסרי; ומהו המחיר האקדמי והקהילתי של החלטה כזו, במיוחד בקמפוס שממילא נמצא תחת זכוכית מגדלת בעקבות עימותים פוליטיים, מחאות ותחושת חוסר ביטחון של סטודנטים יהודים וישראלים.

 

הוויכוח סביב הקורס אינו מתנהל רק בזירה הציבורית והתקשורתית: בעבר הוא כבר גלש לתוך הקמפוס עצמו והוביל גם לצעדים חריגים מצד אנשי סגל. כך, פרופ’ לורנס “מאזי” רוזנבלט מבית הספר לעניינים בינלאומיים וציבוריים הודיע על התפטרותו במחאה, וטען כי עצם האפשרות שמרצה שהתבטא כך ילמד על ציונות והיסטוריה יהודית היא כשל מוסרי ואקדמי. הפרשה עוררה גם תגובות חריפות מצד מרצים נוספים ומצד פעילים פרו־ישראליים בקמפוס, שטענו כי האוניברסיטה משדרת מסר כפול: הצהרות תקיפות כלפי אנטישמיות כלפי חוץ, אך הימנעות מעימות ממשי עם מוקדי מחלוקת פנימיים כלפי פנים.

ארגונים יהודיים ופוליטיקאים אמריקאים הצטרפו לביקורת. ארגון הציונים של אמריקה פנה להנהלת האוניברסיטה בדרישה לבחון מחדש את המהלך, וטען כי בתקופה של עלייה באנטישמיות בקמפוסים, המשך ההוראה במתכונת זו עלול להחריף עוינות כלפי סטודנטים יהודים וישראלים. גם חבר הקונגרס ריצ’י טורס, דמוקרט מניו יורק הנחשב לתומך ישראל בולט, תקף בפומבי את עצם הרעיון שמרצה עם התבטאויות כאלה ילמד קורס על ציונות. ארגונים נוספים, ובהם הליגה נגד השמצה, ציינו כי ההחלטה קשה להבנה במיוחד לאחר דבריו של מסעד בעקבות 7 באוקטובר.

בתוך כך, קולומביה מדגישה כי היא מחויבת לעקרונות חופש הביטוי האקדמי ולדיון פתוח. בהצהרה רשמית שפרסמה האוניברסיטה בעבר בעקבות המחלוקת, היא הכירה בכך שהתבטאויותיו של מסעד לאחר 7 באוקטובר גרמו כאב לחלקים בקהילה ותרמו למתח בקמפוס, וציינה כי היא “מגנה בעקביות חגיגה או קידום של אלימות או טרור”. עם זאת, היא שבה והדגישה את מחויבותה להחלפת דעות חופשית ולפלורליזם אקדמי, וציינה גם שהקורס המדובר הוא קורס בחירה בלבד ושאינו המסלול היחיד ללימוד ציונות והיסטוריה ישראלית באוניברסיטה.

הפרשה מקבלת משקל נוסף על רקע ההסדר שאליו הגיעה קולומביה עם הממשל הפדרלי, לאחר מחלוקת סביב טענות לאנטישמיות ואופן הטיפול של האוניברסיטה בתלונות ובאירועים בקמפוס. לפי דיווח סוכנות הידיעות אי־פי, ההסכם כלל התחייבות לתשלום של 200 מיליון דולר לאורך שלוש שנים, וכן רכיב נוסף של 21 מיליון דולר שנועד לסיים טענות להפרות זכויות אזרח מצד עובדים יהודים. ההסדר נקשר גם להשבת תקציבי מחקר פדרליים שנחתכו קודם לכן, והוא כלל התחייבויות לרפורמות, אימוץ הגדרות עבודה, עדכון נהלים משמעתיים ובחינה של תכנים ותוכניות כדי להבטיח איזון ועמידה במחויבויות.

מבחינה ציבורית, השאלה אינה טכנית אלא עקרונית: עד כמה מוסד אקדמי יכול — או צריך — להסתמך על עקרון חופש הביטוי כאשר מדובר במרצה שהתבטא בשבח אירוע שנתפס בעיני רבים כקו שבר מוסרי; ומהו המחיר האקדמי והקהילתי של החלטה כזו, במיוחד בקמפוס שממילא נמצא תחת זכוכית מגדלת בעקבות עימותים פוליטיים, מחאות ותחושת חוסר ביטחון של סטודנטים יהודים וישראלים.

בינתיים, נדמה שקולומביה בוחרת ללכת על החבל הדק: להצהיר על מאבק באנטישמיות ולחתום על הסדרים שמחייבים שינוי מערכתי, אך במקביל להימנע מצעד שייתפס כהתערבות ישירה בתוכן ההוראה או בהרכב הסגל — גם כאשר מדובר במרצה שהפך לסמל של מחלוקת. התוצאה היא מציאות שבה אותו מוסד שמבקש להציג “תיקון כיוון” מול הממשל ומול הציבור, ממשיך לסחוב על גבו פרשה שמסרבת לרדת מסדר היום.