לשחק כדור על המדרכה? בלוס אנג'לס זו עדיין עבירה פלילית

אם הורה בלוס אנג'לס יוצא לשחק תופסת עם ילדו על המדרכה מול הבית, או אם חבורה של ילדים בועטת כדור ברחוב שקט בשכונה — מבחינה משפטית, הם מבצעים עבירה פלילית. לא מדובר באגדה אורבנית או בפרשנות מחמירה במיוחד של שוטר קפדן, אלא בסעיף אמיתי בקוד המוניציפלי של העיר, שקיים כבר כמעט שמונה עשורים.

על פי החוק, משחקי כדור ברחובות ובמדרכות העיר אסורים, והעונש הקבוע לצדם אינו סמלי: קנס של עד אלף דולר, מאסר של עד שישה חודשים — או שניהם. מדובר באחת ההוראות הנשכחות והמוזרות ביותר בספר החוקים העירוני של לוס אנג'לס, כזו שכמעט אינה נאכפת, אך נותרה בתוקף במלואה עד היום.

 

על פי החוק, משחקי כדור ברחובות ובמדרכות העיר אסורים, והעונש הקבוע לצדם אינו סמלי: קנס של עד אלף דולר, מאסר של עד שישה חודשים — או שניהם. מדובר באחת ההוראות הנשכחות והמוזרות ביותר בספר החוקים העירוני של לוס אנג'לס, כזו שכמעט אינה נאכפת, אך נותרה בתוקף במלואה עד היום.

 

הסעיף צף מחדש רק לאחרונה, כאשר אנשי לשכתו של חבר מועצת העיר בוב בלומנפילד נתקלו בו במקרה. “גם במונחים של לוס אנג'לס, שיש לה היסטוריה עשירה של חוקים משונים, זה היה חריג במיוחד”, אמר ג’ייק פלין, דוברו של בלומנפילד. לדבריו, התחושה הראשונית הייתה שמדובר בטעות או בשריד מתקופה אחרת שנשכח במקרה — אך בדיקה קצרה העלתה שהחוק עדיין תקף לחלוטין.

התגובה הייתה מהירה: בלומנפילד הגיש הצעה רשמית להתחיל בתהליך ביטול הסעיף. מועצת העיר הצביעה על כך פה אחד, 14 מול אפס, ללא דיון ממושך — סימן מובהק לקונצנזוס נדיר במועצה מפולגת בדרך כלל.

נוסח החוק עצמו משקף היטב את רוח התקופה שבה נכתב. סעיף 56.16 קובע כי “אף אדם לא ישחק בכדור או בכל משחק ספורטיבי הכולל כדור, ולא יזרוק, ישליך, יירה או יפלוט אבן, כדורית, חץ או כל קליע אחר, בתוך, מעל או לאורך רחוב, מדרכה או פארק ציבורי, למעט אזורים שיועדו לכך במפורש”. השפה הארכאית, עם אזכורים של “כדוריות” ו”קליעים”, מזכירה יותר סדרת טלוויזיה אמריקאית משנות החמישים מאשר עיר מודרנית של ארבעה מיליון תושבים.

לא ברור לחלוטין מתי בדיוק נחקק החוק ומדוע, אך העדות המוקדמת ביותר שנמצאה לו מתוארכת לשנת 1945. זו הייתה תקופה של שינוי דרמטי בלוס אנג'לס: העיר התרחבה במהירות, שכונות חדשות קמו על שטחים כפריים לשעבר, ומספר כלי הרכב זינק. מחוקקים ניסו אז להתמודד עם מציאות תחבורתית חדשה, ולמנוע מצבים שבהם ילדים משחקים ברחובות שהפכו לפתע לעורקי תנועה סואנים.

עיתון מקומי בעמק סן פרננדו דיווח כבר ב־1948 על תלונות תושבים בנוגע לילדים המשחקים בכבישים, תוך אזכור “סכנה לחיים, לגפיים ולרכוש”. באותה רוח, נראה שהמחוקק בחר בפתרון גורף — כזה שלא הבחין בין רחוב ראשי סואן לבין מדרכה שקטה בשכונת מגורים.

למרות חומרת העונשים, החוק כמעט שלא נאכף בפועל. לפי נתוני משטרת לוס אנג'לס, במהלך עשרות השנים האחרונות נרשמו מקרים בודדים בלבד של אכיפה, אם בכלל. ובכל זאת, עצם קיומו של הסעיף יוצר מציאות משפטית אבסורדית: כל חוק המצוי בספר החוקים הוא חוק תקף, ויכול, לפחות תיאורטית, לשמש בסיס לאכיפה פתאומית או סלקטיבית.

“העובדה שהחוק כמעט לא נאכף לא הופכת אותו ללא מזיק”, אמר פלין. “הוא משאיר פתח לעוול — ולפגיעה מיותרת באזרחים נורמטיביים שעושים דבר תמים לחלוטין”.

כעת, תהליך הביטול עבר לשלב הבא. הפרקליט העירוני של לוס אנג'לס צפוי לגבש צו רשמי שיבטל את הסעיף, שיובא להצבעה נוספת במועצה. גם הפעם, ההערכה היא שלא תירשם כל התנגדות.

המקרה מדגיש תופעה רחבה יותר: חוקים מיושנים נוטים להישאר בספרי החקיקה שנים ארוכות, פשוט משום שאין מי שיטרח להסירם. “אין דבר כזה ניקיון אביב חקיקתי”, הסביר בעבר זב ירוסלבסקי, לשעבר מפקח מחוז לוס אנג'לס. “מחוקקים עסוקים בבעיות בוערות, ולא מבזבזים זמן על חוקים שאינם גורמים נזק מיידי — גם אם הם מגוחכים”.

ובכל זאת, לעיתים חוק אחד, אבסורדי במיוחד, מצליח לעורר תשומת לב ולשמש תזכורת לכך שגם השכל הישר זקוק מדי פעם להגנה פורמלית. אם אכן יבוטל סעיף 56.16, משפחות בלוס אנג'לס יוכלו סוף סוף לשחק כדור על המדרכה — לא רק בלי חשש ממכוניות, אלא גם בלי חשש מהחוק.

כפי שסיכם פלין בחיוך: “התקווה היא שבעתיד הקרוב חברי מועצת העיר יוכלו להוביל משחק תופסת גדול, חוקי לגמרי, ברחובות לוס אנג'לס”.