“נובל או נקמה”: טראמפ קושר את גרינלנד לפרס שלא קיבל – ומאיים על אירופה במכסים

זה כבר נשמע כמו פרק מסאטירה פוליטית, אבל באירופה מתעקשים: מדובר במסר אמיתי שמגיע ממי שמחזיק בכפתור הגרעיני. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ שלח בימים האחרונים מכתב חריג לראש ממשלת נורבגיה, יונאס גאהר סטורה, ובו קשר במפורש בין התסכול שלו על כך שלא קיבל את פרס נובל לשלום לבין הקשחת עמדתו בסוגיית גרינלנד – עד כדי ניסוח שמדינות אירופה מפרשות כאיום מרומז: אם לא ניתנת לו “הכרה”, גם “שלום” כבר אינו נקודת המוצא.

לפי גורמים אירופיים שנחשפו לתוכן המכתב, טראמפ כתב כי “בהתחשב בכך שמדינתך החליטה לא להעניק לי את פרס נובל לשלום על עצירת שמונה מלחמות ועוד, אני כבר לא מרגיש מחויב לחשוב רק על שלום”. הוא הוסיף כי שלום “תמיד יהיה דומיננטי”, אך מעתה הוא רשאי “לחשוב על מה שטוב ונכון לארצות הברית”. ואז מגיע המשפט שמקפיא דם אצל דיפלומטים: “העולם לא בטוח אלא אם יש לנו שליטה מוחלטת וטוטלית על גרינלנד”.

הבעיה הראשונה, עוד לפני הפוליטיקה, היא העובדה הפשוטה שנורבגיה – הממשלה, ראש הממשלה, משרד החוץ – אינה מעניקה את פרס נובל לשלום. הפרס נקבע בידי ועדת נובל הנורווגית, גוף עצמאי שחבריו ממונים בידי הפרלמנט, אך פועל באופן נפרד מהממשלה. סטורה עצמו אמר במסרים פומביים כי הבהיר לטראמפ את הנקודה הזו: לנורבגיה אין “יד” בהחלטה, ואין אפשרות ממשלתית להעניק או למנוע את הפרס. ועדיין, המכתב – אם אכן נוסח כפי שמתואר – מעיד לא על טעות עובדתית בלבד, אלא על תפיסת עולם: טראמפ ממסגר פרס בינלאומי כעלבון אישי, ומתאר שינוי מדיניות קשוח כתגובה ישירה לפגיעה בכבודו.

 

לפי גורמים אירופיים שנחשפו לתוכן המכתב, טראמפ כתב כי “בהתחשב בכך שמדינתך החליטה לא להעניק לי את פרס נובל לשלום על עצירת שמונה מלחמות ועוד, אני כבר לא מרגיש מחויב לחשוב רק על שלום”. הוא הוסיף כי שלום “תמיד יהיה דומיננטי”, אך מעתה הוא רשאי “לחשוב על מה שטוב ונכון לארצות הברית”. ואז מגיע המשפט שמקפיא דם אצל דיפלומטים: “העולם לא בטוח אלא אם יש לנו שליטה מוחלטת וטוטלית על גרינלנד”.

 

וכאן מגיעה ההקצנה השנייה: האיום הכלכלי. טראמפ, כך לפי הדיווחים, קשר בין ההתנגדות האירופית לתוכניותיו בגרינלנד לבין צעדי ענישה כלכליים – ובראשם מכסים בשיעור 10% על סחורות משמונה מדינות אירופיות, כולל נורבגיה, החל מראשית פברואר. מבחינת אירופה זהו סיגנל מדאיג: מכסים אינם רק כלי סחר, אלא נשק מדיני שמופעל כדי לכופף עמדות מדיניות-ביטחוניות. ובמילים אחרות – לחץ כלכלי כדי לקדם יעד טריטוריאלי.

במרכז הסערה עומדת גרינלנד, אי ארקטי עצום בעל חשיבות אסטרטגית אדירה: מיקום גיאוגרפי קריטי, מסדרון אווירי וימי, ותשומת לב גוברת למשאבים ולנתיבי שיט בצפון הרחוק. טראמפ חוזר ומציג את השליטה באי כצורך ביטחוני: רוסיה, סין, “ביטחון העולם”, והצורך האמריקני ב”שליטה מלאה”. אך במכתב לסטורה, לפי הדיווחים, הוא הרחיק לכת וטען גם שהזכות הדנית על האי אינה מובנת מאליה, ואף הטיל ספק בעצם “זכות הבעלות” של דנמרק.

בגרינלנד – ישות אוטונומית בתוך ממלכת דנמרק בעלת פרלמנט וממשלה – התגובה הייתה חריפה. ראש ממשלת גרינלנד הצהיר כי האי “לא ייכנע ללחץ”, וכי עמדתו נשענת על דיאלוג, כבוד וחוק בינלאומי. בסוף השבוע האחרון יצאו אלפים להפגין – מחאה שנועדה לא רק נגד כל רעיון של השתלטות, אלא גם נגד עצם השפה: איומים, מכסים, “שליטה טוטלית”. אצל רבים שם זו אינה שאלה תיאורטית של דיפלומטיה; זהו פחד ממשי מפני שינוי כפוי של גורל לאומי.

באירופה, בינתיים, מנסים ללכת על חבל דק. מצד אחד, יש רצון להרגיע: לא להיגרר להסלמה, לא להצית מלחמת סחר, לא להפוך את גרינלנד לזירת התנגשות ישירה מול וושינגטון. מצד שני, מנהיגים שונים כבר אומרים בקול את מה שנאמר עד לא מזמן בחדרים סגורים: שותפות אינה יכולה להפוך לכניעה, ואיומים כלכליים כדי להשיג יעד טריטוריאלי הם קו אדום. גם אם איש באירופה אינו מעריך שסיפוח בכוח עומד מחר בבוקר על השולחן, עצם הרטוריקה – ודאי כשהיא כרוכה ב”נובל” – מעמיקה את חוסר האמון.

לכאורה, כל זה היה יכול להישאר עוד התפרצות אישית של טראמפ. אלא שהדפוס – כפי שמזהים אותו כעת בדיפלומטיה האירופית – מייצר מסקנה קשה: הנשיא האמריקני אינו רק מאיים מטעמי מדיניות, אלא מתנהל גם מתוך דחף של גמול. המכתב מצטייר כמו כתב אשמה נגד “העולם” שלא העניק לו פרס, והתגובה היא שינוי טון: פחות מחויבות לשלום, יותר “מה שטוב לאמריקה” במובן שמערער את עקרונות הבריתות המערביות.

האלמנט שמדאיג במיוחד את בירות אירופה איננו רק גרינלנד. הוא התקדים. אם אפשר לקשור פרס סמלי – שאינו בשליטת ממשלה – למדיניות ביטחונית אגרסיבית, ואם אפשר להפעיל מכסים כדי להעניש מדינות על עמדה מדינית, מה יהיה השלב הבא? היום זה אי ארקטי בממלכת דנמרק; מחר, אומרים גורמים שונים ביבשת, זה עלול להיות יעד אחר, שותף אחר, עימות אחר. בדיוק בגלל זה, גם מדינות שאינן קשורות ישירות לגרינלנד מביטות על המהלך כעל “מבחן”: האם המערב יעמוד מול כפייה, או יתכופף כדי להימנע מעימות.

מנקודת מבט אמריקנית פנימית, ייתכן שטראמפ מציג את הסיפור כ”עמידה על אינטרס לאומי” – ביטחון, גבולות, שליטה בצפון. אך כשהוא מוסיף את משפטי ה”נובל”, התמונה משתנה: המניע מצטייר פחות כגיאו-אסטרטגיה קרה ויותר כרגש פוליטי חם. ולפעמים, דווקא הרגש הוא מה שמפחיד את בעלי הברית יותר מכל: כי מול אינטרסים אפשר להתמקח; מול נקמה – קשה לדעת היכן זה נעצר.

האם זה אכן “טירוף אפילו עבור טראמפ”, כפי שאומרים כעת באירופה? ייתכן. אבל בזירה הבינלאומית, השאלה המכרעת היא אחרת: האם מדובר בעוד מסר פרובוקטיבי שיתפוגג, או בתחילתה של מדיניות חדשה שמענישה בעלות ברית על סירוב “ליישר קו” – ומנמקת זאת בפצע אישי של נשיא. אם המכתב הזה מייצג את רוח התקופה, אירופה וגרינלנד אינן מתמודדות רק עם איום נקודתי, אלא עם רעיון מסוכן: שמדיניות חוץ יכולה להפוך לחשבון אישי.