בריטניה חדלה להיות בטוחה ליהודים: מקורבו של טראמפ דוחף מהלך חריג למתן מקלט ליהודים בריטים בארצות הברית

יוזמה חריגה, שכמעט אין לה תקדים ביחסים בין שתי דמוקרטיות מערביות ותיקות, החלה להתגלגל מאחורי הקלעים בוושינגטון: רעיון שלפיו ארצות הברית תבחן מתן מקלט ליהודים בריטים בטענה לעלייה חדה באנטישמיות בבריטניה ולתחושת חוסר ביטחון גוברת בקהילה היהודית. מי שמקדם את המהלך – לפחות בזירה התקשורתית – הוא רוברט גרסון, עורך דין המקושר לנשיא דונלד טראמפ, שסיפר לעיתון “הטלגרף” הבריטי כי הוא מקיים שיחות עם מחלקת המדינה בנושא.

גרסון, עורך דין יליד מנצ’סטר שעבר לארצות הברית ב־2008, הציג את היוזמה בנימה דרמטית במיוחד. לדבריו, הוא מתקשה לראות “עתיד” ליהודים בבריטניה, וטען כי ממלכה המאוחדת “כבר אינה מקום בטוח ליהודים”. הוא אף הטיל חלק ניכר מן האחריות על ממשלת הלייבור ועל ראש הממשלה, קיר סטארמר, בטענה לאוזלת יד מול גילויי אנטישמיות והסתה.

בציטוטים שיוחסו לו בראיון, אמר גרסון כי העלה את השאלה האם הנשיא צריך “להציע ליהודים בריטים מקלט בארצות הברית”, והוסיף כי מדובר בקהילה משכילה, דוברת אנגלית, כזו “שתוכל להשתלב בקלות יחסית”. עם זאת, גם בדבריו שלו ניכרת עמימות: הוא מצייר את הרעיון ככיוון שנבחן, לא כתוכנית סדורה שכבר הונחה על שולחן הבית הלבן.

 

בציטוטים שיוחסו לו בראיון, אמר גרסון כי העלה את השאלה האם הנשיא צריך “להציע ליהודים בריטים מקלט בארצות הברית”, והוסיף כי מדובר בקהילה משכילה, דוברת אנגלית, כזו “שתוכל להשתלב בקלות יחסית”. עם זאת, גם בדבריו שלו ניכרת עמימות: הוא מצייר את הרעיון ככיוון שנבחן, לא כתוכנית סדורה שכבר הונחה על שולחן הבית הלבן.

 

הרקע לטענותיו אינו מתמצה ברטוריקה. בשנים האחרונות – ובעיקר מאז 7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה – ארגונים יהודיים בבריטניה דיווחו על עלייה בתקריות, בהטרדות ובהקצנה בשיח הציבורי. סקרים שפורסמו על ידי גופים שונים משקפים, לפחות בחלקם, ירידה בתחושת הביטחון האישית של יהודים במרחב הציבורי, עלייה בשיח עוין ברשתות, והתרחבות הצורך באבטחה סביב מוסדות קהילה.

אחד המחקרים שאליהם מפנים בדיון הזה הוא סקר של “המכון למחקר מדיניות יהודית”, שמדד עמדות ותפיסות בקהילה היהודית בבריטניה. לפי הנתונים שמצוטטים בהקשר הנוכחי, שיעור היהודים שדיווחו כי הם מרגישים לא בטוחים עלה משמעותית בהשוואה לשנים קודמות, ותפיסת חומרת האנטישמיות כבעיה “גדולה מאוד” עלתה גם היא. באותו רוח, “קרן ביטחון הקהילה” – הגוף המרכזי בבריטניה המנטר תקריות אנטישמיות ומלווה את הקהילה בהיבטי אבטחה – פרסמה דוחות על היקפי דיווחים גבוהים לאורך תקופות שונות מאז 2023.

גם “הקמפיין נגד אנטישמיות”, ארגון נוסף הפועל בבריטניה, פרסם סקרים משלו: על פי הנתונים שצוטטו, שיעור גבוה מהנשאלים הביע חוסר אמון בכך שהרשויות עושות די כדי להתמודד עם התופעה, וחלק ניכר דיווח כי שקל בשלב כלשהו לעזוב את בריטניה בשל תחושת האיום או השחיקה המתמשכת.

אל תוך הקרקע הטעונה הזו נכנס גרסון עם טענה שמסמנת מדרגה חדשה: אם יהודים בריטים מרגישים שהמדינה אינה מגנה עליהם, אולי מדינה אחרת צריכה להציע להם “מקלט”. הוא הצביע גם על אירוע אלים במנצ’סטר כנקודת מפנה תודעתית עבורו – אירוע שלדבריו חידד את תחושת הדחיפות והצורך במהלך יוצא דופן. הרשויות בבריטניה, לפחות לפי הציטוטים שמובאים בשיח התקשורתי, מתייחסות לאירועים כאלה בכלים של חקירה פלילית ואבטחה מוגברת, אך גרסון מתאר אותם כחלק מתמונה רחבה יותר של הידרדרות מתמשכת.

כאן מתחיל החלק השנוי במחלוקת: לצד תיאור האיום, גרסון השמיע ביקורת פוליטית חריפה על הממשלה הבריטית וטען ל“חוסר רצון” להשתמש בכלים משפטיים נגד מפגינים ועבריינים. הוא אף גלש בניסוחיו לטענות כלליות על הקצנה דתית ועל שינוי דמוגרפי – אמירות שמבקריו רואים בהן לא רק התרעה ביטחונית, אלא גם מסגור פוליטי־תרבותי שמרחיב את הדיון מעבר לסוגיית האנטישמיות עצמה.

הקושי העיקרי ביוזמה, מעבר לשאלות הערכיות והדיפלומטיות, הוא פרקטי: ארצות הברית מנהלת מדיניות פליטים ומקלט לפי מסגרות משפטיות מוגדרות ותקרות שנתיות, והדיון הציבורי שם מצוי כבר שנים במתח מתמיד בין הרחבת מסלולים לבין צמצומם. לפי הפרטים שהובאו בכתבה שעליה מבוסס הטקסט, ממשל טראמפ עצמו שוקל במקביל הגבלות חריפות על מספר הפליטים שייכנסו לארצות הברית בשנה הקרובה. אם זו אכן המדיניות, לא ברור כיצד “מסלול מקלט ליהודים בריטים” יכול להשתלב בה – ובאילו קריטריונים ייעשה שימוש כדי להצדיק חריג ממסגרת מצומצמת.

גרסון, כך לפי הדיווחים, העלה את רעיון המקלט גם בשיחות עם בעלי תפקידים הקשורים למאבק באנטישמיות בממשל, ומעמדו בוושינגטון – כמי שמייצג את הנשיא או מקורב לסביבתו – מעניק לדבריו משקל תקשורתי מיידי. אך משקל תקשורתי איננו בהכרח מדיניות. בשלב הזה, אין אינדיקציה ברורה להחלטה ממשלתית, להנחיה רשמית או לתזכיר מדיניות פומבי. גם תגובות רשמיות מצד הבית הלבן או מחלקת המדינה אינן מוצגות כאן כהודעה מחייבת.

ובכל זאת, עצם העובדה שהרעיון הושמע בקול רם, ובשפה כה קיצונית, מדגישה משהו עמוק יותר: תחושת משבר זהות וביטחון שמתגברת בקרב חלקים מהקהילה היהודית בבריטניה, והפיכתה של סוגיית האנטישמיות לזירה פוליטית חוצה־אוקיינוס. מצד אחד עומדת מציאות של איומים, אבטחה מתמדת סביב בתי כנסת ובתי ספר, ושיח עוין ברשתות. מצד שני עומדות שאלות קשות על שימוש פוליטי בפחד – ועל כך שמאבק באנטישמיות עלול להפוך לכלי בתוך מאבקי ימין־שמאל, הגירה, ומדיניות חוץ.

השאלה הגדולה שמרחפת מעל הכול היא לא רק “האם יהודים בריטים באמת זקוקים למקלט בארצות הברית”, אלא גם מה המשמעות של אמירה כזו על שתי המדינות: מה היא אומרת על בריטניה כשבית לקהילה יהודית בת מאות שנים – ומה היא אומרת על אמריקה, כשהיא משקפת לעולם שהיא מוכנה להגדיר מדינה ידידותית כמרחב מסוכן ליהודים. אם המהלך יתקדם מעבר לדיבורים, הוא יפתח ויכוח חדש: בין הגנה על מיעוט מאוים לבין תקדים מדיני טעון, ובין מחויבות מוסרית לבין מדיניות הגירה שמציבה שער גבוה לרבים אחרים.