טראמפ שובר את הכלים במאבק על גרינלנד: מכסים כעונש, סחיטה גלויה ופירוק הברית עם אירופה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

בפוסט ארוך ברשת החברתית “טרות’ סושיאל”, טראמפ הציב אולטימטום שנשמע כמו מסמך סחיטה יותר מאשר הודעה דיפלומטית: החל מ־1 בפברואר יוטל מכס של 10% על “כל הסחורות” המגיעות מדנמרק, נורבגיה, שבדיה, צרפת, גרמניה, בריטניה, הולנד ופינלנד. אם עד 1 ביוני לא יושג הסכם על “מכירה מלאה ומוחלטת” של גרינלנד – המכסים יקפצו ל־25%. לא משא ומתן על הסכם סחר, לא שיחות על ביטחון ארקטי, לא תיאום בין בעלות ברית – אלא אקדח מכסים מונח על השולחן, עם תאריך יעד.

זהו מהלך שמטלטל את יסודות הברית הטרנס־אטלנטית שנבנתה מאז 1949: נאט״ו, מערכת הבריתות שנועדה להגן על אירופה וצפון אמריקה מפני איומים חיצוניים, מוצאת את עצמה לפתע מול נשיא אמריקאי שמציב תנאי כלכלי־עונשי למדינות החברות בה – כאילו היו יריבות, לא שותפות. מבחינת מדינות אירופה, זו לא עוד “רטוריקה טראמפית” – זה שינוי כללי המשחק: מי שלא מתיישר עם הבית הלבן, משלם בקופה.

במילים אחרות: טראמפ מאותת שהוא מתכוון לנהל את המערב כמו תאגיד. מי שלא מציית – נענש. מי שמערער – מחויב בקנס. מי שמסרב “להיסגר על עסקה” – מקבל מכסים שימחקו רווחיות, יעלו מחירים לצרכן ויזריקו אי־ודאות למפעלים, נמלים ושרשראות אספקה ברחבי אירופה. והכול, כך נראה, כדי להוכיח שאפשר לשבור את הכללים הישנים: הסכמים? בריתות? אמון היסטורי? הכול הפיך אם זה משרת את הרגע הפוליטי.

בפוסט ארוך ברשת החברתית “טרות’ סושיאל”, טראמפ הציב אולטימטום שנשמע כמו מסמך סחיטה יותר מאשר הודעה דיפלומטית: החל מ־1 בפברואר יוטל מכס של 10% על “כל הסחורות” המגיעות מדנמרק, נורבגיה, שבדיה, צרפת, גרמניה, בריטניה, הולנד ופינלנד. אם עד 1 ביוני לא יושג הסכם על “מכירה מלאה ומוחלטת” של גרינלנד – המכסים יקפצו ל־25%. לא משא ומתן על הסכם סחר, לא שיחות על ביטחון ארקטי, לא תיאום בין בעלות ברית – אלא אקדח מכסים מונח על השולחן, עם תאריך יעד.

הפוסט של טראמפ היה גם מופע תעמולתי וגם איום: הוא טען כי רוסיה וסין “רוצות את גרינלנד”, וכי לדנמרק “אין מה לעשות בקשר לזה”, ואז לגלג על יכולות ההגנה הדניות באי. “יש להם כרגע שתי מזחלות כלבים כהגנה, אחת נוספה לאחרונה”, כתב – משפט שהדהד ברחבי אירופה כעלבון לאומי ולא פחות מכך כאזהרה: טראמפ לא רואה בדנמרק שותפה ביטחונית, אלא מחסום בדרך לנכס אסטרטגי.

לאורך החודשים האחרונים טראמפ חוזר וטוען שגרינלנד “חיונית” לביטחון הלאומי של ארצות הברית, ושבלעדיה לא ניתן להשלים את מערך ההגנה מפני טילים שהוא מכנה “כיפת הזהב”. אלא שהטיעון הביטחוני – גם אם יש בו גרעין אסטרטגי – הפך תחתיו לאמצעי לחץ פוליטי וכלכלי שמופנה דווקא נגד בעלי הברית הקרובים ביותר. וכאן, טוענים מבקריו, מונחת הסכנה האמיתית: לא רק הדרישה לגרינלנד, אלא ההכרזה שארצות הברית מוכנה לפרק הסכמים ולבעוט בברית ההיסטורית עם אירופה כדי להשיג יעד נקודתי.

הזעם לא נשאר באולמות ממשלה. שעות לפני ההכרזה יצאו אלפי מפגינים לרחובות ברחבי ממלכת דנמרק. בבירת גרינלנד נואוק מאות צעדו בקור מקפיא ובגשם, עטופים בדגלי גרינלנד האדומים־לבנים, עם שלטים שנשאו מסרים ברורים: “גרינלנד לא למכירה”, “אנחנו מעצבים את העתיד שלנו”, וגרסה מקומית של הסיסמה הטראמפית שהפכה לעקיצה: “גרינלנד כבר נהדרת”. גם בקופנהגן נערכו הפגנות גדולות עם קריאות “ידיים משם” ושלטים שקראו “תעשו את אמריקה חכמה שוב”.

“זה חשוב לכל העולם”, אמרה אליס ריצ’י, מפגינה דנית, כשהיא אוחזת בדגלי דנמרק וגרינלנד. “יש הרבה מדינות קטנות. אף אחת מהן לא למכירה”. המסר הזה – מדינה אינה מוצר – הפך בימים האחרונים לסיסמת נגד המהלך הטראמפיסטי, שמציג טריטוריה אוטונומית למחצה כחפץ שעובר בעלות במו”מ כלכלי.

גם בוושינגטון נשמעו קולות חריגים בחריפותם, כולל מתוך המערכת האמריקאית עצמה. משלחת דו־מפלגתית של סנאטורים שביקרה בקופנהגן ניסתה להרגיע את בעלי הברית. הסנאטור כריס קונס, דמוקרט מדלאוור, הזהיר שהרטוריקה והאיומים של טראמפ חותכים בבשר החי של האמון. “אין בעלת ברית טובה יותר לארצות הברית מדנמרק”, אמר. “אם נעשה דברים שיגרמו לדנים לשאול האם אפשר לסמוך עלינו בתוך נאט״ו – למה שמדינה אחרת תרצה להיות בעלת ברית שלנו או להאמין להצהרות שלנו?”

זו אינה רק אמירה מוסרית; זו אבחנה אסטרטגית. הברית עם אירופה נשענת על אמון. אם ארצות הברית מראה שהיא מוכנה להעניש בעלות ברית באמצעות מכסים כדי להשיג יעד טריטוריאלי – מי יאמין לה בהצהרות על “הגנה משותפת”? מי יעמוד לצד וושינגטון במשבר הבא, אם הכללים יכולים להשתנות בלחיצת כפתור ברשת חברתית?

בשטח, הגנרלים הדנים מנסים להנמיך להבות. מייג’ור־גנרל סורן אנדרסן, מפקד הפיקוד הארקטי המשותף של דנמרק, הדגיש כי דנמרק אינה מצפה שצבא ארצות הברית יתקוף את גרינלנד או כל בעלת ברית אחרת בנאט״ו, והסביר כי התרגילים הארקטיים באזור נועדו לאימון ולשיתוף פעולה מול איום רוסי – לא כ”איתות” לבית הלבן. אך גם הוא הוסיף משפט שמדגיש עד כמה המציאות התהפכה: אם “מדינת נאט״ו תתקוף מדינת נאט״ו אחרת”, אמר, החוק הדני מחייב חייל להשיב אש אם מותקפים. עצם העובדה שהאפשרות הזו נאמרת בקול רם – היא כבר רעידת אדמה פוליטית.

לצד הזירה הציבורית, יש גם נתון אחד שמסרב להתיישר עם האולטימטום: דעת הקהל בגרינלנד. לפי סקר שפורסם בעבר, 85% מתושבי גרינלנד מתנגדים להצטרפות לארצות הברית ורק 6% תומכים. ראש ממשלת גרינלנד, ינס־פרדריק נילסן, אמר לאחרונה משפט חד: “אם צריך לבחור כאן ועכשיו בין ארצות הברית לדנמרק – אנחנו בוחרים בדנמרק. אנחנו בוחרים בנאט״ו”. עבור טראמפ, זה נשמע כמו מרד. עבור הגרינלנדים, זו הצהרה בסיסית: ריבונות אינה מטבע עובר לסוחר.

מאחורי ההכרזה יש גם שאלה משפטית. לא ברור כיצד טראמפ יוכל להטיל מכסים כאלה על פי החוק האמריקאי, במיוחד כשהוא נשען בשנים האחרונות על סמכויות חירום כלכליות שמעמדן נתון לערעור משפטי. הנשיא הרחיב מאוד את השימוש במכסים מאז שחזר לתפקיד, והעלה את שיעור המכס הממוצע לרמה גבוהה במיוחד. חלק מהמהלכים הללו כבר נתקלו בביקורת שיפוטית, וסוגיית חוקיותם מתגלגלת כעת אל בית המשפט העליון של ארצות הברית. אבל מבחינת טראמפ, גם זה חלק מהשיטה: לייצר “בלאגן”, להעמיס לחץ, ולדחוף את הצד השני לוויתור לפני שהמערכת תספיק לבלום.

והמחיר? הוא עלול להיות כבד – לא רק כלכלי. כבר קיימים הסכמי מסגרת המגבילים מכסים בין ארצות הברית לאיחוד האירופי ולבריטניה. אם טראמפ יעקוף אותם או יבטל אותם דה־פקטו, הוא יערער עוד אבן יסוד של היחסים הטרנס־אטלנטיים: ההבנה שהסכמים הם התחייבות, לא המלצה. אירופה עשויה להגיב במכסי נגד, ליזום צעדי ענישה משלה ולהאיץ תהליכים שכבר נרקמים בשקט: הפחתת תלות בארצות הברית, חיזוק התעשיות הביטחוניות העצמאיות, ואפילו חיפוש עוגנים דיפלומטיים וכלכליים חלופיים.

בדיוק כאן נכנסת התמונה הגדולה: מוסקבה ובייג’ינג צופות מהצד – ומרוויחות. לא משום שהן “רוצות את גרינלנד” מחר בבוקר, אלא משום שהן רוצות דבר אחר: מערב מפורר. ברית טרנס־אטלנטית מסוכסכת. נאט״ו שמבלה את כוחה במריבות פנימיות במקום באיום הרוסי. טראמפ אולי מציג זאת כ”עוצמה”, אך אויבי המערב רואים בכך מתנה אסטרטגית.

המהלך האחרון מציב את אירופה בפני דילמה שאין לה תקדים בעידן המודרני: איך מגיבים לנשיא אמריקאי שמטיל מכסים לא כדי לתקן אי־איזון מסחרי, אלא כדי לכפות כניעה פוליטית? איך שומרים על ברית עם שותף שמטיל סנקציות על חברים? ואיך מגנים על רעיון יסוד פשוט: מדינות אינן למכירה – ובריתות אינן כלי ענישה למי שלא מציית?

עם כניסת המכסים לתוקף ב־1 בפברואר, העימות צפוי רק להתעצם. השאלה כבר איננה האם טראמפ “מתכוון ברצינות” – אלא עד כמה הוא מוכן ללכת רחוק כדי להוכיח שהמערכת הישנה נגמרה. אם הוא ימשיך “להתפרע”, כפי שחוששים באירופה, הוא עלול לגלות שבדרך להשיג אי אחד בארקטי, הוא מאבד יבשת שלמה שהייתה שותפתו ההיסטורית.